

בליצקי אברהם ורבקה
אבא ואמא היו קוסמים....
לזכר הורי, אברהם בליצקי ורבקה (נטקה) בליצקי (מבית רוזנטל)
ששרדו את השואה הנוראה והקימו משפחה לתפארת בישראל.
מאת מנחם רותם
אבא היה "קוסם" למרות שלא ידע לעשות אפילו קסם אחד. רק "הוקוס פוקוס" יכול להסביר, איך יהודי שנולד ב-1910, הצליח לשרוד אירועים אלה
אבא נולד ב-8 באוגוסט 1910, קצת לפני מלחמת העולם הראשונה, למשפחת בליצקי (משפחת סוחרים אמידה) בעיר קיילץ. בבעלות המשפחה היתה חנות גדולה וידועה של פרוות ובדים, שנוהלה ע"י ההורים והילדים. החנות שכנה ברחוב קילינסקי 9 והיתה ידועה בכל העיר, ששליש מתושביה היו יהודים.
אבא שירת בצבא הפולני תחת גנרל פילסוצקי, כתותחן על הוביצרים...(טוב, לא בדיוק תותחן, כי ליהודי לא נתנו לגעת בתותח, אבל הוא היה אחראי על הסוסים שגררו את התותח...). לאחר שהשתחרר הצטרף לצוות החנות.
עד פרוץ המלחמה, התגוררה המשפחה ברחוב אוקזיה 58 (OKAZEI), ועם הקמת הגטו באפריל 1941, עברה, או ליתר דיוק "הועברה" המשפחה, לדירה בבית ברחוב שילניצ'נה מספר 14 בתוך הגיטו.
לאבא היו 4 אחים ו-2 אחיות (דוד, הלל, ישראל, יצחק, רוזה ולאה), משפחה רחבה מאד, כולם נשואים עם ילדים . ב-20/8/1942 חיסלו הגרמנים תוך 3 ימים את גיטו קיילץ ואת המשפחה, כמו את מרבית יהודי קיילץ. רובם נרצחו במחנה ההשמדה "טרבלינקה". אבא ואמא הצליחו לשרוד ...
להלן קורות אבא בזמן המלחמה ועד העליה לישראל -
-
1939 - אוגוסט 1942 - עבודות כפייה בייצור רהיטים לצבא הגרמני במפעל בשם "שליבה" ליד העיר קיילץ. ב-5 בדצמבר 1941 התחתן עם אמא בגטו בקיילץ, קצת לפני חיסול הגיטו.
-
8/1942 - 5/1943 - עבודות ניקיון בקיילץ ועבודות פרך במפעלים של ה"אס אס", במחנות העבודה וההשמדה: פיונקי, בירקנאו ואושויץ, אבל יצא מזה חי.
-
6/1943 - 5/1944 - עבודות כפייה בייצור חומרי נפץ, במפעל שטייר/דיימלר בפיונקי ליד קיילץ.
-
6/1944 - 12/1944 – עבודות כפייה במכרה פחם ביאבישוביצה בפיקוח ה"אס.אס". בחודש נובמבר אבא נפצע בשוק רגל ימין, כשהתדרדרה עליו עגלת פחם במכרה. אבא הסתיר את הפציעה מאחר והכלל היה – "מי שלא יכול לעבוד מסיים את חייו". תוך כמה ימים חטף זיהום ונמק נוראי ברגל. רופא פולני רצה לקטוע את הרגל אבל רופא יהודי שהיה שם, טיפל בפצע . בסופו של דבר החלים מהפציעה.
-
12/1944- 4/1945 - אבא הועבר באופן "זמני" למחנה "בוכנוולד", במטרה "שיחכה לתורו" להשמדה באושוויץ.... אולם בנות הברית התקרבו, ובינואר 1945 הגרמנים חיסלו את תשלובת המוות של אושוויץ ואבא שוב ניצל.
-
מתחילת 5/1945 ועד השחרור – עבודת כפייה במפעל גומי בתשלובת התעשייה במחנה אושוויץ-בונה.
-
...ואז הגיע סוף המלחמה.....את אושוויץ שיחררו לבסוף חיילים אמריקאים ובין המשוחררים – אבא, שהיה "מוזלמן" ושקל 38 ק"ג.
-
בטוב ליבם ובמטרה לעזור לשלדים המהלכים, כיבדו אותם בשוקולד ממנות הקרב. מי שנגע באוכל לאחר 5 שנות רעב, מת ביסורים קשים. אבא שוב ניצל. הוא לא נגע באוכל....לא כי לא רצה....(אוי...הוא כל כך רצה לאכול...), הוא פשוט לא יכול היה ללעוס ולבלוע, כי חלה ב"דיזנטריה", "טיפוס" ומה לא... "הקוסם" עשה קסם נוסף - הוא היה חלש אפילו בשביל לפתוח את הפה...צחוק הגורל, שזה מה שהציל אותו אחרי 5 שנות רעב...
-
בספטמבר 1945, אבא "עשה קסם נוסף" ומצא את אמא בתוהו ובוהו שהיה בפולין לאחר המלחמה... מכאן "המשיכו לעשות קסמים יחד"...
-
בדצמבר 1945ברח עם אמא מקיילץ לקאטוביץ. ב-4 ביולי 1946 הגיע לקיילץ להסדיר עיניינים...והצליח לברוח מבניין הג'וינט ברחוב פלנטי (PLANTY) מס' 7, חצי שעה לפני שהמון פולני מוסת, שחט בפוגרום נוראי 42 יהודים, ניצולים, פליטי שואה ופצע קשות 180 אחרים.
-
בנובמבר 1946 הוליד את אחי, הנריק.
-
בשנת 1950 ברח עם אמא ואחי הנריק מפולין למדינת ישראל, כי זה המקום היחידי בעולם שרצה אותם כמו שהם...
-
ובשנת 1954, הביא אותי לעולם...
ואחרי כל זה התאושש, והחזיק מעמד בבריאות סבירה עד גיל 90. נו...אבא שלי קוסם או לא קוסם...
בבוקר שאחרי המלחמה, נשארו בחיים מכל המשפחה הענקית שלו, רק אבא ו-2 מהילדים של רוזה אחותו (סוניה וולדק) – עליהם לא פסח צחוק הגורל:
סוניה, ששרדה את אושוויץ, עברה לשבדיה, נישאה לקצין בצי השבדי וניתקה את הקשר עמנו. היא הקימה משפחה משלה, כולם גויים למהדרין, נפטרה ב-2014 ונקברה ליד הכנסייה בקרלסקרונה, בשבדיה.
ולדק, שנישא אחרי המלחמה לאשה גרמניה, היגר לספרד של פרנקו וחי בבדידות ללא קשר כלשהו עם שרידי המשפחה. הוא נפטר ב-1960, ערירי, ללא ילדים או משפחה לידו... (אשתו נפטרה זמן קצר לאחר נישואיהם).
להלן קורות אמא רבקה, שכולם קראו לה נטקה (נטליה) -
(......כשהייתי ילד, חשבתי שאמא נולדה במלחמת העולם השניה. כשהתבגרתי, הבנתי שזה כמעט היה נכון. מבחינתה של אמא, העולם שהיה לפני מלחמת העולם פשוט מת, לא היה קיים כלל וכמו הרבה ניצולי שואה, אמא לא דיברה ולא סיפרה. כל שסיפרה לי, היה רק לאחר יום השחרור וסיום אותה מלחמה ארורה.....אפילו תמונות שהראו לי בילדותי, היו כאלה שצולמו לאחר אותה מלחמה.....)
אמא, רבקה בליצקי לבית רוזנטל (בפולנית קראו לה natalya או בחיבה natka), נולדה בעיר קיילץ ב-1 לנובמבר 1918 לחיל (יחיאל) ודרייזל רוזנטל (לבית קופל). המשפחה של אמא, כולם חרדים, לבושים שחור, כיפה שחורה גדולה וזקנים, גידלו את שלושת הבנות - רבקה, שרה ומרים למצוות ומעשים טובים. הילדות למדו בבית ספר לבנות בקיילץ והתגוררו בדירה שכורה, ברחוב אלכסנדרה 10.
אפילו בחודש ספטמבר 1939, כשהגרמנים כבר התקרבו לעיר והפצצות נפלו ברחובות, ההורים של אמא לא הבינו איזה אסון מתקרב אליהם ומה עומד לקרות – בין לילה, חברים פולנים הפכו לאוייבים, למשתפ"ים ולרוצחים ושכנים הפכו לבוגדים ושודדים. החיים הטובים של בני המשפחה הפכו לחיי עבודות כפייה, למחנות עבודה ולגטו עם ריח של מוות ואקציות.
האקציה האחרונה והגדולה שבהן, התרחשה ב-20 לאוגוסט 1942, והפכה ליום הקבורה של כל המשפחה הגדולה של אמא ויהדות קיילצה...
-
1940 -1942 - אמא נלקחת לעבודת כפייה במפעל הרהיטים "שליבה" ליד קיילץ, שם מייצרים רהיטים לצבא הגרמני.
-
5 בדצמבר 1941 - אמא נישאת לאבא בגטו. זו הישרדות גרידא...אדם לבדו כבר לא יכול להחזיק מעמד ברעב, אולם שניים יכולים היו לשרוד עדיין.... אבא ידע מהיכן להביא כמה תפוחי אדמה, או כיכר לחם יבש...
-
9/1942 - 5/1943 - אמא נשארת בחיים לאחר האקציה ונשלחת ע"י ה"אס אס" לעבודות ניקיון בשטח הגטו.
-
6/1943 - 7/1944 - אמא מועברת לעבודות כפייה במחנה העבודה פיונקי בקומפלקס אושוויץ/בירקנאו, למפעל גרמני בשם "שטייר-דימלר" לייצור ניטרוגליצרין וחומר נפץ מרסק. עובדי כפייה במפעל מתים תוך כמה חודשים מהכימיקלים. השיער של אמא והעור כולו הופכים לאדומים...אבל החיים חזקים מהכל ... ואמא שורדת.
-
8/1944 - 3/1945 – הצבא הרוסי מתקרב, והנאצים מעבירים את אמא לעבודות כפייה במקום שנקרא בומליץ/אלסניק, למפעל לייצור פצצות.
בתחילת אפריל 1945, הרוסים כבר מאד קרובים והגרמנים מפנים בפניקה את המפעל ואת עובדי הכפייה לתוך גרמניה ברכבת. מטוסים אמריקאים מפציצים את הרכבת...חור בגג הקרון וכמעט כולם נהרגים, אמא בדרך נס לא נפגעה ובורחת ליערות עם עוד שלוש נשים...
כעבור כמה ימים, עוצרים אותן פרטיזנים רוסים/פולנים, שרוצים לעשות חגיגה על הנשים שמצאו ביער. פתאום פונה אליה אחד המפקדים בקבוצת הפרטיזנים ואומר לה בלחש ביידיש: "איך בין אויחד א-ייד"......ואמא הקוסמת ניצלה שוב.
המלחמה נגמרה. בקיילץ כמעט לא נשארו יהודים.... למרות זאת, אמא מוצאת את אבא שנשאר חי, שוקל 38 ק"ג, "מוזלמן", אבל חי. הם מנסים לחזור לקיילץ, לבתים בהם גרו, אבל השכנים הפולנים, כן השכנים...מאיימים עליהם שיסתלקו, מבטיחים לגמור את העבודה שהיטלר התחיל ולא גמר......
אבא ואמא מגורשים/בורחים מקיילץ, הפעם ע"י "השכנים" הפולנים. השנה היא כבר 1946 והמלחמה נגמרה חצי שנה קודם לכן... אבא ואמא בורחים קודם לאוסטרובייץ הקרובה ומוצאים לבסוף מקום מגורים בעיר קאטוביץ ליד קיילץ, שם הם מקבלים ניירות ותעודות לידה מהשלטון הקומוניסטי.
ואז קורה הלא יאומן...פוגרום, כן פוגרום בקיילץ ב-1946. אבא הצליח לברוח מהאזור בעור שיניו ואמא שהיתה בהריון מתקדם עם אחי, היתה בטוחה שהגרוע מכל קרה, אבל לא, אבא חזר הביתה... צריכים להמשיך לחיות....הנריק נולד בבי"ח בביטום, פרבר מרוחק של קיילץ...לא מעיזים להתקרב יותר אל העיר.
בין השנים 1945 – 1947, נרצחים בפולין ע"י פולנים, בפוגרומים על טהרת האנטישמיות הקלסית כ-1,500 יהודים, כולם ניצולי שואה. הנורא שבהם היה הפוגרום בקיילצה.
הבריחה של היהודים מפולין עדיין נמשכת, אבל השנה היא 1950 והגבולות סגורים. אבל זהו, נפלה החלטה - עוזבים את פולין לאן שאפשר עם הבגדים שלעורם, עם ילד בן 4 על הידיים וארגז תפוחי עץ... אבל לאן אפשר....רק מקום אחד בעולם רוצה אותם - מדינת ישראל.