סיפור הפוגרום
פרשת הפוגרום ביהודי קילצה, שארית הפליטה ששרדו ממחנות הריכוז וההשמדה מהדהדת גם במאה ה21. הדעת לא תופסת ,כיצד מסוגלים אנשים,בתקופה הסמוכה לשואה, לאחר זועות וסבל שעברו על הניצולים ועל האוכלוסיה המקומית , לבצע פשעים חמורים נגד האנושות מתחת לאפם של השלטונות.
היהודים שהגיעו בדרכים לא דרכים אל מקומות מושבם לפני מלחמת העולם השניה,על מנת לחפש קרובי משפחה שאולי שרדו ואת הבית בו הם גרו לפני המלחמה,נתקלו ביחס עוין ביותר עד כדי איום על חייהם מצד האוכלוסיה הפולנית המקומית. בראיה היסטרוית מתברר כי עשרות עד מאות יהודים ניצולי שואה נרצחו בדרכם אל מקומות הולדתם לאחר תום מלחמת העולם השניה, על רקע אנטישמי וכלכלי חברתי.כתוצאה מגילויי עוינות אלה והתפרסמות של ידיעות בדבר רציחת יהודים ,אך טבעי הוא העניין לנסות ולהתקבץ יחד לשם קיום הגנה קולקטיבית עד יעבור זעם.זהו הרקע להתכנסות יהודים מישובי מחוז קילצה במקום אחד בעיר קילצה בבניין ברחוב פלנטי 7. ידוע רק על משפחות ספורות או בודדים שנותרו בעיר במהלך שנת 1946 שגרו באופן עצמאי בדירות. כאמור בא יחס השנאה והאנטישמיות כלפי היהודים מיד לאחר המחלמה ואילך. סימנים נוספים לעליית המתח היו הטלת רימון יד לעבר קבוצה של יהודים במרכז העיר.במהלך תקרי זו נפצעו 3 יהודים. ניסיונות אנשי הקהילה שהחלה לכונן את עצמה מחדש ניסו לפנו בעניין לשלטונות ולגורמי הכנסיה המקומיים אולם נתקלו באדישות מופגנת וחוסר רצון לסייע. אנשי הכנסיה טענו כלפי היהודים כי רבים מהם תופסים עמדות מפתח בממשל הצבאי הרוסי ששלט בעיר באותה תקופה וכי עובדה זו גורמת להגברת השנאה ליהודים.נציגי הממשל והמשטרה לא נקפו אצבע לנוכח האזהרות והסינים שהלכו והחמירו. האווירה בעיר במחצית שנת 1946 היתה טעונה ונפיצה.
בתחילת חודש יולי התפשטה בעיר שמועה לפיה, יהודים המתגוררים בבנין ברחוב פלנטי 7 חטפו ילד פולני נוצרי והשתמשו בדמו לעירוי דם. ב-4 יולי 1946 נודע כי המשטרה עצרה לחקירה יהודי שמצאה באקראי בבנין והאשימה אותו בחטיפת הילד והחזקתו במשך מספר ימים במרתף הבנין. נסיונות של ועד הקהילה לשחרר את האיש לא עלו יפה.במקביל החלו להתגודד סביב הבנין כבר בשעות הבוקר עשרות פולנים מוסתים.למקום הגיעו שוטרים שבמקום להרגיע את הרוחות ולהשליט סדר ,סיפרו לקהל האספסוף אודות "העובדה" כי ילד נוצרי נחטף והוחזק במרתף במשך יומיים על ידי אחד היהודים שהתתגורר בבנין.כמות האספסוף הלכה וגברה מרגע לרגע. לפני הצהריים הגיעו למקום אנשי צבא. תוך זמן קצר פתחו אלה באש לעבר הבנין.כל פניה למפקד המקומי של הצבא כלל לא זכתה להתייחסות מצדו. החיילים החלו לפרוץ לתוך הבנין ,ניכנסו לחדרים והחלו תוקפים באש את הנוכחים במקום.חלק מהכדורים הרג במכת האש הראשונה מספר יהודים חברי קיבוץ האיחוד שעסקו בהכשרה לקראת עליה לארץ ישראל.ההמון המוסת התפרץ לבנין אף הוא מצויד במקלות ,כלי עבודה, חפצים כהים ואבנים והחל שובר מכל הבא ליד, ולהכות כל יהודי שנקרה בדרכו. חלק מהיהודים הושלכו לאחר הכאה מחלונות הבנין מהקומות העליונים אל הקרקע למרגלות הכניסה. מבצעי הפוגרום לא בחלו בשימוש אלים ביותר כלפי יושבי הבנין. רבים מהם הוכו בראשם בחפצים קהים עד כדי ריטוש פניהם וריצוץ גולגולתם.
בקשות לקבלת עזרה מהמשטרה בישוב הסמוך לקילץ, לצורך השתלטות על ההמון המוסת, נענתה בדחיה רבתי ובעיכובים מכוונים. ביום הפורענות נמנו במקום 42 נרצחים ועוד כ 80 פצועים. הבניין נהרס כליל מבפנים עד בלי הכר. ציוד אישי של האנשים נשדד. הפצועים שרוכזו בבית החולים המקוני בקילצה חששו כי הצוות הרפואי במקום ירעיל אותם ודרשו לעבור ולהתאשפז במקום אחר בטוח יחסית.
ראויה לציון פרשה פחות מפורסמת שאירעה באותו יום: מתברר כי ההמון המוסת הגיע גם לדירות פרטיות של יהודים על מנת לאתרם ולרצוח אותם.סמל משטרה מקומי, יזם את החיפוש הזה והגיע לדירה של משפחת פיש בעיר. הוא עצר משאית שהזדמנה ליד הדירה ,הורה לנהגה לחכות כי הוא מביא יהודים אל המשאית על מנת להסיעם ליער ולחסל אותם. תוך דקות ספורות עצר את הגברת פיש ובידיה בתה ,תינוקת בת 3 שבועות. הוא העלה אותה בכוח אל המשאית והם נסעו ליער הקרוב, שם ירה בה ובבתה בדם קר. מתברר כי באותו יום הותקפו יהודים ברכבת שהגיעה לקילצה ונרצחו בידי ההמון ללא כל נסיון התערבות של המשטרה.
אין ספק שאירוע זה הביא לשינוי תפיסה בקרב יהודי העיר שרידי השואה והביאם לידי המסקנה שאין להם מה לחפש בעיר הולדתם. מרביתם עברו לערים אחרות בפולין ,בעיקר לודז' ומשם עשו כל מאמץ להגיע במהירות האפשרית לארץ ישראל.
עד היום מנסים חוקרי היסטוריה לעמוד על הסיבות לאירועי הדמים ולמצוא להם סיבות.חלקם תולה את הענין בנסיבות פוליטיות ונסיונות הסתת ההמון ממתחים שהיו בין הפולנים לרוסים ששלטו בעיר ובפולין לאחר המלחמה, אחרים מייחס הענין לאי סדר וחוסר אכיפת חוק של המשטרה המקומית, ואחרים מעלים טיבות הקשורות באנטישימיות ושנאת יהודים שהיתה במשך מאות שנים בעיר קילצה והתפרצה בנסיבות ומאורעות התקופה.
בהמשך פרק זה מובאים קישורים לעדויות ניצולים מהפוגרום. הקורא הנבון יסיק את מסקנותיו ויפיק הלקחים...
סרטו של Marcel Lozinski על הפוגרום
ד"ר יצחק נוי ז"ל מראיין עדים ניצולי פוגרום קילצה חלק א'
ד"ר יצחק נוי ז"ל מראיין עדים ניצולי פוגרום קילצה חלק ב'
סרטון באנגלית המציג את מחקרה של פרופ' יוהאנה טוקרסקה בקיר אודות פוגרום קילצה בספרה "המקוללים"
עדות חיליק אלפרט אודות פוגרום קילצה
הקדמה
חיליק אלפרט יליד קיילצה ופעיל בקהילה היהודית בה היה בין שאר עיסוקיו חבר בתנועת הנוער הציוני בפולין ונציג הוועד היהודי למחוז קילץ. הוא היה איש מציאותי עם רגליים על הקרקע ועסק בתחום המתימטיקה והפיזיקה. הוא שרד את השואה והקים בית ומשפחה בישראל. הוא התגורר עם משפחתו בעיר חולון עד פטירתו.
להלן עדותו בעניין הפוגרום
עד למחצית שנת 1945 התרכז מספר ניכר של יהודים בסביבות קיילצה. אבל עקב יחסם העוין של הפולנים במקומות מושבם, הגרו יהודים אלה לעיר עצמה. באופן שוטף שררה מתיחות בין נוצרים ליהודים בעיר ותקריות אנטישמיות היו עניין של יום יום. יום אחד זרקו פולנים בקיילצה רימון יד לעבר קבוצה של יהודים, שגרם לפציעה של שלושה מהם. אחד מהם היה אליהו קנובל. פנינו למשטרה הפוליטית שנתנה לנו אבטחה. כאשר פניתי אל מושל המחוז בשאלה, מה לעשו, ניתנה לי עצה לפנות אל הבישוף קרצ'מארק. פנינו אל הבישוף מספר דחיות קיבל אותנו. השיחה נמשכה כשעה, אבל הוא טען כי בימים אלה אין לכמורה כל השפעה על ההמונים, בפרט כאשר יהודים רבים תופסים משרות של פקידים המתייחסים בזלזול לאוכלוסייה הפולנית.
ביום חמישי, 4 יולי 1946 כאשר עלה הבוקר הוגד לנו כי המשטרה אסרה יהודי בהאשמה כי חטף ילד פולני והחזיק אותו במרתף. כאשר שמעתי את הידיעה, פניתי אל ד"ר כהנא יו"ר ועד הקהילה בדרישה כי יפעל מול המשטרה לשחרר את היהודי. ד"ר כהנא שב לאחר פגישתו במשטרה ואמר שהמשטרה הבטיחה לשחרר את היהודי שנעצר שהיה חצי משוגע. בינתיים התקהלו פולנים רבים ליד משרדי ועד הקהילה ברחוב פלנטי 7. כאשר ניגשתי לחלון ראיתי שהמשטרה הגיע. נודע לי כי בכוונתה לערוך חיפוש במשרדי הקהילה, כדי למצוא את הילדים הנוצריים שנעלמו בזמן האחרון ושהיה קיים חשד כי נרצחו על ידי יהודים. צלצלתי מיד למשטרת הביטחון, כיוון שראיתי שהשוטרים מסבירים למתקהלים הפולנים דבר מה וחשדתי שהם מסיתים בדבר העלילה. מיד הגיע קפיטן צבאי יהודי, מר מורה וראיתי שהוא דורש מאיזה שוטר את תעודתו, בגלל שהוא היה מבין המסיתים. השוטר סרב להציג בפניו את תעודתו. פניתי אל הקפיטן מורה והוא סיפר לי שהילד שבא להתלונן שחטפו אותו והחזיקו אותו במרתף, הצביע על בית שבכלל לא היה בו מרתף. הקפיטן הנ"ל אמר לי שהכל שקר וכזב, והבטיח לי שהכל יסתדר וזאת למרות שבינתיים התקהלו במקום אלפי פולנים וקציני משטרת הביטחון נעלמו כליל.
בשעה 11:00 לפני הצהריים, כשעמדתי במשרד הקהילה, שמעתי יריות, ונאמר לי כי הצבא הגיע כדי לפזר את ההמון שנאסף במקום. היינו בטוחים שהצבא יורה באוויר, כדי לפזר את ההמון. אבל לפתע חדר כדור לחדרי במשרד הקהילה, ואז הבנתי שיורים לא על מנת לפזר את הקהל, אלא לכיוון המשרד שלנו. הד"ר כהנא פנה לחלון וראה רב סרן צבאי ( דרגת קורפוס בזפיצ'נסטבה ) ופנה אליו בשאלה, מה קורה כאן. אבל הרב סרן לא רצה לענות לו. עזבתי את המשרד ויצאתי לחדר המדרגות. שם עמדה נערה נוצרייה שצעקה: " טוב לכם ! הרגתם את ישוע ועכשיו אנו נשלם לכם. די, שתיתם את הדם שלנו!" כאשר דרשתי ממנה לעזוב את המשרד, ניגש אלי חייל ואמר: "עזוב אותה, ולא אנו נטפל בך!"
באותו בניין היה קיבוץ של "האיחוד הציוני". בשעה 11:30 התפרצה למשרדנו חברת הקיבוץ אווה, בצעקה: " הורגים בקיבוץ! " רצתי לקומה ב' עם ד"ר כהנא וראיתי שם חיילים חמושים בתת מקלעי סטן. הם ציוו עלי לרדת למטה ולצאת למגרש שליד הבניין. סירבתי, אם כי לא הבנתי עדיין כי הצבא שהיה אמור להגיע ולשמור על ביטחוננו, הוא שהתחיל בפוגרום. לאחר מספר דקות, הביאו מהקיבוץ בחור פצוע ששמו וישניצקי. באותו זמן לערך נרצח בקיבוץ, חברנו הרשקה ויינריב. מכל קציני ה: או. ב. נשאר בינתיים בינינו רק קצין אחד, יהודי בשם אלברט.
בשעה 13:00 לערך, היתה הפוגה. במשך כל הזמן היינו בקשר טלפוני עם כל מיני בעלי תפקידים של ה נ.ק.ו.ד. ביקשנו מהם לבוא לעזרתנו. הם סרבו בטענה שאין להם אנשים במדים של הצבא הפולני והם מנועים מלשלוח חיילים עם מדי צבא רוסיים כדי שהפולנים לא יגידו שהרוסים הורגים פועלים פולנים. בינתיים הופיע קצין צבא פולני שפנה אלינו בדרישה למסור לו את הנשק. לאחר שמסרתי לו את האקדח, הוא דרש למסור לו את הכדורי. עליתי לחדרי וראיתי כי הוא הרוס לחלוטין וכל הפריטים שהיו בו נבזזו. בקיבוץ שחדריו היו מול חדרי לא היה כבר איש והחדרים היו הרוסים ונתונים באי סדר מוחלט. היו שם שני חדרים ופרוזדור. החיילים נכנסו תוך כדי ירי אל הפרוזדור וממנו לחדר הראשון ואחריו לשני. באופן זה הם פצעו והרגו את הצעירים ששהו שם. כאשר ירדתי מחדרי למטה, שמעתי יריות וצעקות. נכנסנו לחדר והתיישבנו על הרצפה, מכיוון שחששנו שיחדרו לחדר כדורים דרך החלונות. הטלפון בחדר השני צלצל. ד"ר כהנא שציפה להגעת שיחה ממושל המחוז, נכנס לחדר בו נמצא הטלפון על הרצפה, הרים את השפופרת והתחיל בשיחה תוך כדי שהוא משתטח על הרצפה. פתאום, התפרצו לחדר חיילים, ירו בו והרגוהו במקום. באותו מעמד נפצע גם פנחס אייזנברג מהוועד היהודי. מהחדר הסמוך בו שהינו שמענו כי החיילים התפרצו לחדר בו שוחח בטלפון ד"ר כהנא. סגרנו את דלת החדר והצמדנו לדלת ארון כדי לחסום את כניסת החיילים לחדר. מיד שענו את צעקותיהם: " פתחו את הדלת, ולא, נירה בעדה!" נאלצנו אפוא לפתוח את הדלת. מיד נכנסו לחדר חיילים בצעקות: " ידיים למעלה! , צאו החוצה ! " יצאנו מהחדר החוצה ועברנו בין שני טורים של חיילים שהתייצבו צמוד לשני קירות הפרוזדורים בבניין. רוביהם בידיהם והם עורכים חיפוש אצל כל אחד. הם לקחו מאתנו את כל הכסף שהיה עלינו. כאשר ירדתי במדרגות, התנפל עלי אזרח פולני בצעקה: " הוא רצה להרוג אותי! " ותוך כדי כך היכה בי בראשי. למטה בחצר עמדו חיילים פולנים שתפסו כל יהודי שירד והטילו אותו לעבר האספסוף. בראותי זאת, נעצרתי וחמקתי למעלה בחזרה. שם פגשתי במספר בחורים שחזרו גם הם ולאחר התייעצות בינינו, החלטנו לרדת למרות הכל. שיקול הדעת שעשינו התבסס על ההנחה שלמעלה היינו נרצחים. אני ירדתי ראשון והבטתי סביב בזהירות על מנת לוודא שאף חייל לא אורב לנו.
אז ניגש אל אשתי שהיתה יחד עמי כל הזמן, קצין פולני והרגיע אותה:" את רואה שלא קרה לבעלך כלום." תוך כדי כך היא הבחינה בינתיים, בשני חיילים לבושים בחולצות שלי. וכאשר העירה על כך לקצין, הוא צחק והכחיש את הדבר. ירדתי עם אשתי למגרש, שם עמד סגן אלוף שדיבר פולנית במבטא רוסי. הוא אמר לנו שכל היהודים נלקחו לבית הסוהר. לשאלתנו, מה יהא אתנו, ענה כי כאשר המכוניות תחזורנה, ייקחו גם אותנו לשם. הואיל ובית הסוהר היה קרוב מאד למקום הימצאנו, היה ברור שלא יהיה צורך במכוניות. חשדתי אפוא, כי הוציאו את היהודים להורג. בנוכחותו של אותו קצין, ניגש אלי חייל פולני ואמר: " האם מספיק לכם היום עבור הדם הפולני? או שאתם רוצים עוד? " בזמן שחיכיתי במגרש, ניגש אלי הקפיטן של האו. ב. ורצה לקחת אותי בג'יפ פתוח, אבל הסא"ל לא הסכים. להערכתי, ההמון שהקיף את הבניין מנה להערכתי כ 20 אלף איש. בינתיים, הגיעה למקום משאית שהסיעה אותנו לרחוב פוש אל בית קצין האו. ב. ויתר היהודים הועברו למקומות שונים. חלקם לאצטדיון, וחלקם לאו. ב. ויתרתם למקומות נוספים אחרים.
לפי הידיעות שהגיעו אלינו מאוחר יותר, כבר בשעה 13:00 ידעו בוורשה, על הנעשה בקילצה. למחרת, ביום ו' בשעה 11:00 בא אלי לבית קצין ה או. ב. מר אלברט, הקצין היהודי, ואמר לי שעומדת להגיע לבית החולים ועדה של עיתונאים אמריקניים, וביקש ממני שאיפגש עם העיתונאים הללו ושלא אספר להם שהפוגרום נערך על ידי הצבא והמשטרה, כדי לא להזיק לשמה הטוב של הממשלה הפולנית. בנוסף על כך, יהא עליי לזהות את גופות ההרוגים. הסכמתי, בתנאי שיתנו לי אבטחה מהימנה וטובה. כאשר הגעתי לבית החולים ברחוב אלכסנדרה, נכנסתי לחדר המתים שהיה מלא בגוויות. לצערי, לא הצלחתי לזהות רבות מהן, כיוון שפני הנרצחים שונו לבלי הכר. בין אלה שכן הצלחתי לזהות, היו הד"ר כהנא, גיסו של יחיאל זגאיסקי, פיינקוכן, ישראל משה אילבירט, ועוד. חברי וועדת העיתונאים האמריקניים שוחחו ביניהם באנגלית. מהבעת פניהם הבנתי כי הם נרגשים מאד, ואחד מהם אף לא ניסה להסתיר את בכיו. הם השתדלו להרגיע אותנו. מסרתי לעיתונאי שהתרגש כל כך, את הפרטים שהיו ידועים לי. אגב, בין המתים היתה ילדה צעירה, לא קילצאית. היא שהתה יום לפני כן בבוסק. תוך מהלך הפרעות הודענו טלפונית שלא תחזור לקילצה. לצערנו היא חזרה ונרצחה. חברתה שהתעכבה בבוסק, ניצלה ממוות.
לאחר מכן ערכתי ביקור בבית החולים. שם מצאתי כ 80 פצועים וכ 40 הרוגים. הקצין שאצלו התגוררנו, סיפר לי שמפקד ה או. ב. סובצ'ינסקי, שהוטל עליו להביא מבית הספר לקציני או. ב. בסלוביק ליד קילצה, את הצוערים כדי להשתלט על ההמון, הוא עיכב את בואם ונתן להם תדרוך שנמשך כשעה וחצי. לדעת אותו קצין, נעשה הדבר בכוונה תחילה. באותו יום הגיע לקילצה אנטק צוקרמן, ממנהיגי הארגון היהודי הלוחם שהשתתף במרד גטו ורשה, שביקר יחד אתי בבית החולים, וחזר מיד לוורשה. בערב הגיעה באמצעות אווירון, הוועדה המרכזית של יהודי פולין, ביחד עם מנהל הג'וינט, מר ביין וגם האדונים אדולף ברמן, זליצקי ואחרים. התחלנו לדון מה לעשות עם השרידים שנותרו עדיין בקילצה. החלטנו להעביר את הפצועים קשה לבית החולים בלודז' ואת הפצועים קל להשאיר במקום, כדי שיוכלו למסור עדות בחקירה המשטרתית. ביום א' פנה אלי מר מרדכי גרטלר וסיפר לי כי הפצועים הנמצאים בבית החולים, הכריזו על שביתת רעב. הם דרשו לפנותם מבית החולים העירוני של קילצה, מתוך חשש שהאחיות הפולניות ירעילו אותם. כמו כן הם טענו כי אינם יכולים לראות בשוויון נפש את המשמר הצבאי. הפצועים דרשו להביא רופא יהודי שיטפל בהם. פניתי ל או.ב. בבקשה לתת לי מכונית עם ליווי חמוש כדי לנסוע לצ'נסטוכוב, מקום בו היה אז רופא יהודי. למרות כל מאמציי, לא הצלחתי למצוא רופא יהודי שייאות לנסוע לקילצה. לפי כך, פניתי לאחות יהודייה, הלנה מייטליס, שהסכימה לנסוע עמו מיד. כשחזרתי לקילצה, בקושי הספקתי להגיע להוויית הקורבנות הקדושים, בה השתתף הרב הצבאי הראשי, ד"ר כהנא, שר הביטחון הפולני רצ'קביץ' ואחרים. האזכרה והתפילות נערכו על ידי החזן מ. קוסביצקי.
למחרת העברנו את הפצועים לפולי קליניקה של ה או.ב. והאחות מייטליס קיבלה על עצמה את האחריות לטפל בהם.
ביום ג' התקיים משפט צבאי ראשון נגד 10 פורעים אזרחיים וביניהם סמל משטרה אחד. הם הואשמו שבאותו יום ה' 4 יולי 1946 חיפשו אחר יהודים בכל מיני מקומות אחרי בעיר ורצחו אותם. בין הקורבנות היו יצחק פרייס וכן הגב' פיש עם תינוקה בן 3 השבועות. אותו סמל משטרה, ביחד עם נהג ועוד אזרח שעזר להם, הוציאו את הגב' פיש בכוח מהבית בו התגוררה, אל מחוץ לעיר ורצחו אותה ביחד עם התינוק בירייה. בזמן המשפט, שאל אותו השופט, אם הוא עצמו ירה או שמסר את הרובה לאחר לצורך ההריגה. השוטר ענה:" היאך יכולתי למסור את נשקי לאזרח זר"? השוטר הצהיר כי הוא צלף וירה באשה ממרחק של כמה מאות מטרים. השופט שאל אותו:" למה הרגת גם את התינוק"? על כך ענה הנאשם:" לא יכולתי להשאיר את התינוק בחיים, מאחר שאמו נהרגה." בית הדין דן 9 מהנאשמים למוות ואשה אחת ל 10 שנות מאסר עם עבודת פרך. גזר הדין הוצא אל הפועל למחרת.
באותו יום ה' 4 יולי 1946 התנפלו הפורעים גם על תחנת הרכבת צ'נסטוכוב – קילצה. נהג הקטר האט במתכוון את מהלך הרכבת, כל היהודים שנסעו בה הוצאו בכוח מהקרונות ונרצחו. כשפניתי אחר כך למושל המחוז בבקשה למסור לי את מספר ההרוגים, הוא ענה לי שהמספר אינו ידוע לו. לאחר אירועים אלה, שהיתי כמה שבועות בקילצה ולבסוף פניתי אל המשטרה בדרישה לאבטח אותי והעברתי את שארית הפליטה של יהודי קילצה ללודז'. במקום נותרו רק בודדים.
במשך כל השבועות שעוד שהינו בקילצה, נערכו עוד חקירות על ידי המשטרה וגם על ידי שופט חוקר. התקיימו משפטים נוספים, אולם תוצאותיהם אינן ידועות לי, כי לא הורשנו להיות נוכחים בדיונים של משפטים אלה. ראוי לציין כי אחרי הפרעות, אסרה המשטרה רבים מבין אנשי הציבור הפולני. מעניין אגב, כי הוצאות ההלוויה ואשפוז הפצועים כוסו על ידי הוועדה המרכזית של יהודי פולין.
המזל שיחק לידי יודי אוסטרוביץ. באותו יום בו התקיים הפוגרום בקילצה, ב4 יולי 1946, לכשנודע להם על דבר הפרעות בקילצה, הם מיהרו והודיעו טלפונית למרכז ההסתדרות הציונית בוורשה. משם נשלחה מיד מכונית עם ליווי חמוש, שהעבירה את כל היהודים ששהו באותה שעה באוסטרוביץ' אל וורשה.
ביום השנה הראשון לפוגרום, הקמנו מצבה על קבר הנרצחים. בטקס גילוי המצבה נכחו, מושל המחוז, המיור וישליץ, בא כוח ההסתדרות הציונית, והוועד המרכזי של יהודי פולין.
( - ) יחיאל אלפרט
יו"ר הוועדה המחוזית של ההסתדרות הציונית "איחוד" בקילצה
וחבר הוועד המחוזי של יהודי פולין למחוז קילצה.
כיום מתגורר בחולון, המפדה האזרחי 36.