סיפורו של אבי: זאב דוד זילברשטיין ז"ל
אבי יליד קילצה (18.6.1920), ניצול פוגרום קילצה, עלה לארץ בשנת 1958. הוא נישא לאמי בשנת 1962 ולשניים נולדו 3 בנות. הבכורה אביבה חיה, השנייה אילנה לאה והשלישית אני, יהודית חווה ישעיה לבית זילברשטיין, הצעירה מבין השלוש. בגיל 16, בהיותי בכיתה י', נדרשתי להכין עבודת שורשים. עבודה המתחקה אחר אילן היוחסין המשפחתי והכוללת תמונות וראיונות מפי בני המשפחה. זו הייתה עבורי הזדמנות ראשונה לשבת עם אבא ולשמוע ממנו על מה שהיה שם. פעם ראשונה שישבתי אתו באופן יזום, פעם ראשונה שאני שאלתי, אבא סיפר ואני הקשבתי... זה לא היה פשוט. היה לי ברור כי בין שאלה לשאלה אבא נודד במחשבותיו לימים אחרים והכאב ניכר בפניו. הוא נאנח, התפתל, לא הביט בי בעיניים. לא היה לי ספק שהוא משמיט פרטים רבים... לא התעקשתי. גם בתקופות מאוחרות יותר, בחודשים ובשנים שבאו, לא דרשתי לחזור לסיפוריי העבר. לא הצקתי לו עוד בשאלות, לא ביקשתי כי ימלא את הפערים החסרים בסיפור ההוא, לא עמדתי על זכותי לדעת ועל חובתו לפזר את הערפל מאותן יחידות היסטוריה משפחתית העמומות והלא ברורות. לא שוחחתי יותר עם אבא על הסיפור האישי ההוא שלו ואבא... גם הוא לא דיבר על כך עוד עימי בנושא לעולם.
הנה התיעוד כפי שרשמתי אותו בעקבות השיחות עם אבי בשנת 1983 (והוא בן 63).
הורי אבי – קלמן וחיה גיטל
סבי "קלמן" (אביו של זאב דוד), נולד בפולין בשנת 1889 בקלץ. קלמן גדל במשפחה טיפוסית יהודית לאותה תקופה – משפחה מבוססת. אביו היה בעל בית מלאכה לחייטות אשר היוותה את אחד ממוקדי המסחר בעיר שכן לאב סבי (סבו של זאב דוד) היו בבית המלאכה מכונות חשמליות - "הקריאה האחרונה" בפולין. אבי סבי העסיק בבית המלאכה נערים מגיל 12 אשר למדו את מלאכתם ובמהרה שמשו כנערי שוליה במתפרה. יותר מאוחר, משנשאו, גרו עם נשותיהם בסמוך לבית המלאכה. אבי סבי היה יהודי אדוק אשר פעל בקהילה כגבאי בית הכנסת בקילצה.
סבתי, "חיה גיטל", נולדה ברוסיה בעיר חֵרְסוּן בשנת 1892. חיה גיטל עזבה את רוסיה יחד עם הוריה בשל הרדיפות התכופות והפוגרומים אשר פרעו הרוסים ביהודים שם. הללו באו לפולין יחד עם שאר קרובי המשפחה. בפולין התבססה המשפחה וחיה חיי רווחה. אביה של חיה גיטל היה סוחר תבואה. הוא סחר לאו דווקא עם יהודי העיר אלא דווקא עם האיכרים הפולנים הרבים בה. לאבי סבתי הייתה חנות סיטונאית לתבואה וחיה גיטל בתו, אף בהיותה אשת איש, עזרה לו בעבודתו כמתווכת בענייני מסחר. הורי אבי, סבי קלמן וסבתי חיה גיטל, התחתנו בשנת 1918 בעיר קלצה – בירת מחוז קלץ. אבי, בנם הבכור נולד ב-18.06.1920. המשפחה מנתה 6 נפשות - ההורים, שלושה בנים ובת. זאב דוד – אבי, משה, חיים ומטילדה הילדים.
ילדותו של אבי – זאב דוד
משפחת זילברשטיין מנתה 6 נפשות וגרה בדירה צנועה. אבי המשפחה, קלמן, עסק בחייטות בבית מלאכתו של אביו – אבי סבי. סבתי, חיה גיטל, עבדה כמתווכת בבית המסחר של הוריה.
בהגיע אבי לגיל 4 הוא נשלח ל"חדר" יחד עם ילדי היהודים בשכונה. "החדר" היה מצורף לבית ספר מיוחד אשר בו למדו מספר מקצועות יסודיים ובעיקר את השפה העברית ובקיאות בתנ"ך.
בהגיע אבי לגיל 10 למד בישיבה דתית, אך בהגיעו לגיל 13 עקר משם ופנה ללימודיו החילוניים בגימנסיה היהודית למדו יהודים רבים מכל המחוז ופה החל אבי בעצם בלימודיו התיכוניים העיוניים.
בשעות אחר הצהרים נהג אבי לבלות עם חבריו מהגימנסיה יחד עם נערים נוספים אשר חפצו ברכישת מקצוע וזאת במסגרת תנועת "השומר הצעיר" (גיל 14). תנועת הנוער "השומר הצעיר" התאפיינה בדעות פרוגרסיביות בניגוד לתנועה החרדית שפעלה במקביל "השומר הדתי" (עליה נמנו ידידי אבי מ"החדר" ומהישיבה). אבי מציין כי לא היו סכסוכים או מאבקים בין בני הנוער אלא ניתן להגדיר את טיב היחסים כהתנתקות מוחלטת.
מלחמת העולם השניה
בספטמבר 1939 כבשו הגרמנים את קלץ והחלו לרדוף את היהודים. אבי לא זוכר פרטים רבים מתקופה קצרה זו. אבי ברח מקלץ יחד עם חבריו מהשומר הצעיר לכיוון רומניה.
הגרמנים החלו לרדוף את היהודים, פטרו אותם ממשרות מפתח חשובות ומכובדות ונתנו להם עבודות משפילות. הגרמנים קיימו מפקד אוכלוסין מידי בוקר ולקחו מכסת אנשים (לא חשוב מי) לעבודה קשה עד לשעות המאוחרות של הלילה. אבי מציין כי רדיפות היהודים היו מצד הגרמנים ולא היו מצד הפולנים (עד לתקופה זו היחסים עם הפולנים היו תקינים).
בטרם והמצב יחמיר החליטו אבי וחבריו לתנועה לברוח מגבולות פולין דרך העיר "לנדברג" בלבוב אשר ברוסיה. משם החליטו יעשו דרכם דרך הרי רומניה אל ארץ ישראל. בחשכת הליל תכננו לקחת מעט כסף וחפצים אישיים יעברו את הגבול פולין-רומניה בקרונות משא ויעשו פניהם לעיר הנמל "קונטקציה" אשר ברומניה. בנמל קיוו לעלות על אוניה ולעלות ארצה.
ואמנם החבורה הצעירה הצליחה לברוח מגבולות פולין במעוד מועד, אך ברוסיה נתפסו על ידי הרוסים והואשמו בשל חוסר תעודות אזרחיות רוסיות. הרוסים הפרידו בין אבי לחבריו והוא נשלח לסיביר למאסר עם עבודת פרך. בסיביר שהה אבי כ-3 שנים. האסירים האחרים בסיביר לא היו בהכרח יהודים. רבים מביניהם היו אזרחים פולנים אשר ברחו מפחד המשטר הנאצי.
באותה עת שהתה ממשלת פולין, אשר הוגלתה מארצה, באנגליה. משם פעלה לשחרור אזרחיה הפולנים (לשעבר) שבסיביר. בין השנים 1941 ל- 1942 היה השחרור. המשוחררים התגוררו ברוסיה. כשאר חבריו הפולנים ניסה אבי להגיע לצבא הפולני (ברוסיה), אך ניסיונו נכשל בשל היותו יהודי. הרוסים לא נתנו לאבי אשרת יציאה שכן היה צעיר, בן 21. ברוסיה רכש את השכלתו הטכנית – אקדמאית ומאוחר יותר קיבל מהשלטונות עבודה כטכנולוג בבית חרושת למזון המיועד לצבא.
תום המלחמה והחזרה לפולין
בשנת 1946, עם סיום המלחמה והניצחון על הגרמנים, חזר אבי לפולין. שוב חידש את קשריו עם תנועת השומר הצעיר. אבי מספר כי פגישתו עם פולניה מולדתו היתה מזעזעת, הרבה לא נותר, הכל דמה לתל חורבות. מכל תושביה היהודים של פולין נותרו כ-10% והללו לא רצו להישאר בגבולותיה אלא להגר (ברובם לעלות ארצה וחלקם לארצות הברית או לצרפת).
ב-4 ביוני 1946 ביקר אבי לראשונה בעיר ילדותו קלצה. היה זה יום חמישי בשבוע ואליו התלווה חברו יוסף פלגולד. אבי מציין כי באותה תקופה התגוררו היהודים בגטאות קלץ. כלומר, בקהילה אשר בסמוך לה היה מן קיבוץ אשר היווה את מקום מושבו של הנוער. בעוד אבי וחברו מסיירים בקיבוץ פרצו מהומות ופרעות בין היהודים לפולנים. הפולנים פרצו במתקפה ונתנו ביטוי נוסף לשנאה האנטישמית שנטעה בהם גרמניה. אבי נחבל קשות בראשו והובהל לבית החולים שם שהה כחצי שנה. עם החלמתו ניתק את קשריו עם השומר הצעיר והחל בקשרים אמיצים עם ארגון "ההגנה" בפולין.
קשריו אלו של אבי עם ארגון ההגנה ולא עם השומר הצעיר נבעו מן המצע של ארגון ההגנה. אבי אשר הגיע לשנתו השלושים השתכנע כי ארגון ההגנה פועל רבות לעליה יהודית לארץ, לשחרורה מעול הבריטים ולהקמת מדינה עצמאית. רעיונות אלה, אשר קסמו לאבי, עלו בתוהו. ממשלת פולין לא נתנה לאבי אשרת יציאה ולכן הוא נשאר בין השנים 1946 – 1958 בפולין.
העלייה ארצה
אבי מציין כי רבה הייתה תשוקתו לעלות ארצה עד כי העדיף לא להתחתן ולא להתבסס בפולין. עוד מציין אבי כי החלו להגיע לפולין ידיעות על המצב התברואתי הקשה בארץ ומשפחות החלו מהגרות לארצות עשירות אחרות.
באותן שנים 1946 – 1958 עבד אבי כפקיד במספר מוסדות – בפרק הזמן האחרון לשהותו בפולין עבד כפקיד במשרד המסחר והתעשייה בעיר קצנצֶ'ק – עיר נמל בצפון פולין. אבי שמר על קשר מכתבים עם מכריו בארץ. הללו פנו למוסדות ציבוריים כדי לעזור לאבי להשיג אשרת יציאה. אבי כתב למשרד הפנים ואף לראש ממשלת פולין בבקשת סיוע למתן היתר יציאה. בשנת 1958 השיג אבי את אשרת היציאה המיוחלת ועלה ארצה דרך הים. אימי, ילידת טוניס עלתה גם היא ארצה באותה עת על אותה אונייה בדיוק.
סיפור פגישתם של הורי
אימי הגיעה לצרפת מטוניס ועלתה בצרפת על סיפון האונייה "ארצה". אוניה אשר זו היתה לה ההפלגה האחרונה. האוניה עגנה בנפולי שם עלו עולים נוספים. ביניהם היה אבי אשר הגיעה לנפולי מפולין.
בהיותם על הסיפון לא הכירו הורי זה את זו. אימי מספרת בבדיחות הדעת כי העולים בנפולי שהיו ברובם רומנים הצחיקו נורא את עולי טוניס ששהו כבר מספר ימים על סיפונה של "ארצה" שכן הם דיברו בשפה משונה וכל הדרך הם הקיאו... אבי, לעומת זאת, מספר שהטוניסאים היו רבים כל-כך ועשו המון רעש. רעש שחרה ליוצאי אירופה ולכן הם הביטו בם בעין לא יפה...
בשנת 1960 הכיר אבי את אימי בבאר שבע. אמא למדה באולפן עברית וביקרה בבית מורהּ אשר ערך בביתו "מסיבת רווקים". המסיבה כללה ברובה אנשי הוראה. אבי עבד באותה עת כמורה לעברית והוזמן למסיבה...
בשנת 1962 נשאו הורי במושב גילת, מקום מושבם של מכריי אימי ואחיותיה הבכורות. בטקס נכחו מספר מצומצם בלבד של אנשים אשר כלל קרובי משפחה רחוקים וחברים מעטים. הזוג התגורר בבאר שבע ולהם נולדו 3 בנות וכאמור, אני הקטנה מבין השלוש.
לאבי ישנם קרובים – רחוקים בארץ אשר הקשר עימם קלוש, הוא מספר כי ישנו בן-דוד רחוק המתגורר במקסיקו ועוד אחד אחר בקנדה. בפעם האחרונה מהם שמע אבי היה זה מזמן והקשר כיום הוא מכתבי בלבד.
אבי לא שש לבקר בפולין הולדתו, אני לא מאשימה אותו – אין לו למה לחזור. כאן בארץ יש לו חברים וחברות מאותם ימים, הם לא רבים ואת מרביתם הכיר כאן בארץ בטקסי האזכרה לחללי השואה.
עד כאן החלקים מעבודת השורשים המתעדים את הסיפור של אבי כפי שהוא בחר לתארם בפני. רק לפני כשנתיים העליתי דפי עד של בני משפחתו ביד ושם. בשנה האחרונה התחלתי לחפש אנשים שהכירו את אבי,אך לצערי טרם הצלחתי לאחוז בקצה חוט כלשהו.
בקיץ 1992 נפטר אבי והוא בן 72. יהי זכרו ברוך.
