תמיד הייתי בטוח שקילצה זה מקום על הירח.
למרות שסבא נפטר כשהייתי בן 12, הסיפורים שהרבה לספר לי על עיר הולדתו בפולין, חקוקים אצלי היטב בזיכרון. אלו היו סיפורים על השואה, אבל גם על התקופה הנוראית דווקא אחרי שנגמרה המלחמה. הם היו כל כך מסמרי שיער ורחוקים מהמציאות היומיומית שלנו, שלא הצלחתי לדמיין שום דרך אחרת מלבד שקילצה זה מקום על הירח.
לפני כמה חודשים, אחרי שביקרתי בחיי בעשרות מדינות, חשבתי שזה מוזר שדווקא את המדינה שבה נמצאים חלק משורשיי, אני כמעט לא מכיר. אז נסעתי לטייל בפולין. לא לטיול שואה, אלא לטיול חיים. היה קשה לברוח מהמחשבה שאולי אם לא היתה שואה, זו היתה המדינה שלי, כפי שזו היתה הסביבה הטבעית של סבי, סבתי וכל משפחותיהם. דמיינתי אותם בחיים שלפני, מטיילים ברחובות, מדברים את השפה ובעיקר מאושרים.
באופן כמעט לא רציונלי, מצאתי את עצמי במהלך הטיול נמשך כמו מגנט אל קילצה. העיר מסיפורי הילדות של סבא, שנדמתה תמיד כל כך רחוקה ואולי אפילו דמיונית, פתאום הופיעה על המפה, כמו שכל עיר מופיעה - עם תחנת רכבת, ככר גדולה, מסעדות ואפילו ברים.
מצאתי את עצמי בין ורשה לקרקוב, יורד בתחנה עם הכיתוב "קילצה", משפשף את העיניים, כמעט לא מאמין ותוהה אם הגעתי לירח. דפיקות הלב הואצו והקושי לחבר בין הסיפורים למציאות הפסטורלית והשלווה היה עצום.
בדרך לקילצה, ברכבת, כשכל שאר הנוסעים הקשיבו למוזיקה בספוטיפיי, אני הקשבתי באוזניות לאוצר של ממש שאח שלי Ido Elad מצא לא מזמן לגמרי במקרה ביוטיוב. שעה וחצי מ-1970 שסבא שלי התראיין בהן לחוקר באוניברסיטה העברית. ד"ש מהעבר.
בדרך לקילצה, זכיתי לשמוע שוב את סבא שלי, בקולו הנמוך והעמוק, הכי קרוב לשיחת טלפון חיה איתו, מספר בפירוט נרחב, מרתק, ובעברית רהוטה את הסיפור הנורא על מה שקרה בקילצה לניצולי השואה המעטים ששרדו, בפורגום בבית הקהילה היהודית ברחוב פלטי 7, כשחזרו מהמחנות אחרי המלחמה. סיפור מצמרר שלא ידוע כיום לרבים, אבל פורסם אז בעולם כולו והביא להתפכחות ניצולי השואה מהחלום להשתלב שוב באירופה והוביל להגירה של עשרות אלפי יהודים לישראל.
ובתוך הסיפור הגדול - סיפור נוסף, מסעיר ומטורף לא פחות של סבא שלי באותו יום ארור, ה-4 ביולי 1946. סיפור אמיתי שחשבתי שהתרחש בירח, אבל התרחש לא כל כך רחוק ולא כל כך מזמן. בקילצה.
מזמין אתכם למסע קצרצר אל הסיפור, על קצה המזלג, ב-10 סטוריז (מספרתי אותם לפי הסדר), הסטורי של סבא, שהעלתי לפני כמה חודשים כשהייתי שם בפעם הראשונה, במה שהפך להיות אחד הימים הכי עוצמתיים ומרגשים בחיי.
לזכר סבא פנחס ז"ל, היחיד שניצל מכל משפחתו הענפה. פעמיים.
