דורה גולדשייגר

סיפורה של משפחת גולדשיידר והבת דורה גולדשיידר ז"ל

משפחת גולדשיידר הינה אחת המשפחות הבולטות בפעילותן ובעשייתן בקהילת יהודי קילצה. אבות המשפחה התיישבו בעיר בשלהי המאה ה 19, כאשר הורשה ליהודים לגור בה.

בתחילת המאה ה 20 פעל בעיר יוסף גולדשיידר שהיה נשוי לשרה לבית גרפינקל, והיה פעיל בקהילה בעיקר בהתאחדות בעלי המלאכה היהודיים והיה בין מייסדיה. יוסף גודלשיידר עסק בצבעות אומן, צביעת בתים, ציור שלטים וכרזות לבתי הקולנוע בעיר. את השכלתו המקצועית רכש בשוויץ והיה ידוע באיכות עבודתו הגבוהה (ללא מתחרים) יושרו האישי והגינותו המקצועית. יוסף היה בעל אופי מתון, נוח, עומד על דעותיו ומנמקן בהגיון וכיבד את הזולת. מבחינת השקפה פוליטית וציבורית, הוא נטה להזדהות עם "מפלגת העם" ודאג לקידום הצרכים ומעמד העובדים, בעלי מלאכה והעניים בקילצה. המוטו המרכזי שלו בהתנהגות מול בני אדם היה להיות "בן אדם", ערך שאותו הנחיל לילדיו ובני משפחתו. הוא העדיף את טובת האוכלוסיה החלשה על פני אינטרסים של בעלי תפקידים, אנשי שררה וחברי ועדים שחלקם דאגו לעצמם. יוסף היה חבר בוועד המפקח של הבנק העממי היהודי ווידא כל הזמן שפעילותו תהיה שקופה ובעיקר דאג לבלום ניסיונות השתלטות של יחידים בהנהלה על משאבי הבנק. בשנת 1919 הוא נבחר כחבר מועצת עיריית קילצה. בשלב מסוים, נסע לארה"ב לבדוק אפשרות השתקעות שם, בהשאירו את משפחתו בקילצה. כעבור זמן לא רב, חזר לקילצה בעיקר עקב העובדה כי הקפיטליזם לא היה לטעמו. לאחר חזרתו, חלה במחלה קשה ונפטר.

יוסף ושרה גולדשיידר ד"ר דורה גולדשיידר (לורסקה)

בתו דורה גולדשיידר (שהסבה את שם משפחתה ל:לורסקה עקב נישואיה ) היתה תלמידה מצטיינת ורצתה ללמוד רפואה. עקב מדיניות הממשל ומגבלות ה- "נומרוס קלאוסוס" שהונהגו בפולין באותה תקופה, נאלצה לנסוע לפראג ללמוד רפואה. תוך זמן קצר למדה צ'כית, צרפתית ואספרנטו וסיימה את לימודי הרפואה בהצטיינות והיתה הרופאה הצעירה ביותר בפראג באותם ימים. במשפחתה מספרים שלפני שעזבה ללימודים שמעה מאביה את המילים "היי בן אדם".

מספרים על דורה גולדשיידר כי יישמה את הערכים שהנחיל לה אביה, בראש וראשונה את הערכים ההומאניים של כבוד האדם. מספרת עליה אנה הילמן: " נקשתי ונכנסתי. נעטפתי באור חם ומזמין. "סלאבקה" (כינויה במחתרת הקומוניסטית) עומדת ליד שולחנה. איזו אווירה נהדרת וחמה ! סלאבקה ! כח פנימי בלתי ניתן להסבר נובע ממנה ומהפנט אותי במראה שלה, בצליל קולה. אני חשה שאני מאבדת שליטה על עצמי. אה חנקה , הכנסי בבקשה, - היא מברכת אותי בחמימות."

הערכים שספגה בביתה הפכוה לפעילה פוליטית חברתית סוציאליסטית (שמאל ראדיקלי) בין קהילת הסטודנטים בפראג, עם מודעות חזקה לבעיות מעמד הפועלים בעולם עם התמקדות מיוחדת במלחמת האזרחים בספרד. זמן קצר לאחר סיום לימודיה גייסה כספים, קנתה אמבולנס ואיתו נסעה לספרד. שם הצטרפה לבית חולים שדה באזור בניקאסים שהופעל על ידי מתנדבים מצ'כוסלובקיה שטיפל בפצועים של הכוחות הרפובליקנים. בנוסף למילוי תפקידיה כרופאה מצאה גם זמן לשוחח עם הפצועים, לכתוב מכתבים בשמם ולהקריא מכתבים שקיבלו וגם טיפלה בקשותיהם האישיות. כך גם הכירה את אנדרי לורסקי, בעלה לעתיד.

בגיל 24 התפרסמה דורה בפעילותה הרפואית, החברתית והתרבותית באזור בניקאסים. למדה במהירות ספרדית והחלה לארגן שעורי קריאה וכתיבה בספרדית לחולים ולילדי בית היתומים האזורי. הסופר הצ'כי והאנטי נאצי ארווין קיש כתב עליה בזכרונותיו - "היא היתה יכולה להיות הבת שלי, אבל היתה לי לאמא".

לאחר הפסד הרפובליקנים למשטר הרודני של פרנקו , התפנתה דורה בשנת 1939 לצרפת ושמשה בתפקיד רופאה בבית חולים אאובון ליד פריס. עם פלישת הגרמנים לצרפת הצטרפו דורה וחבריה הצ'כים למחתרת הצרפתית – הרזיסטאנס. ביולי 1943 היא נתפסה על ידי הגסטאפו ולאחר חקירות בהם עמדה באומץ רב, נשלחו היא וחבריה מהמחתרת לאושוויץ וסומנה בקעקוע על זרועה במספר 52225. כשהנאצים גילו שדורה רופאה, היא הועברה לבלוק 10 באושוויץ 1 הידוע לשמצה בניסויים "הרפואיים" האכזריים שנערכו בו בעיקר על נשים יהודיות. בבלוק 10 עסקה בעיקר בעזרה לקורבנות הניסויים בניסיון להציל את חייהם אחרי הזוועות שעברו. מהר מאד הפכה דורה לפעילה במחתרת הקומוניסטית במחנה. המשימה העיקרית שלה היתה לנצל את קשריה עם המחתרת הפולנית שמחוץ למחנה על מנת להעביר לממשלה הפולנית הגולה בלונדון דיווחים על הפעילות האמיתית הנפשעת של הנאצים במה שנקרא "בלוק ההיגיינה" - בלוק 10. הודות לפעילותה זו, המידע המפורט שהעבירה על פעילות הניסויים הרפואיים שערכו הנאצים בבלוק 10 ושמות הרופאים הנאצים שעסקו בניסויים אלו נודע במערב עוד במהלך המלחמה. תפקיד נוסף שהוטל עליה על ידי המחתרת היה לקשר בין מחנה הנשים למחנה הגברים באושוויץ 1, דבר שעשתה בתושייה גדולה ובתחבולות שונות שבאמצעותן גם הצליחה להציל פעילי מחתרת רבים ממוות.

לקראת פינוי מחנה אושוויץ, חלתה דורה במחלה זיהומית קשה של פניה והתקשתה ללכת. דורה סרבה להתפנות בטענה שאין סיכוי להחלמתה. למרות זאת חבריה למחתרת סחבו אותה עימם בקור עז. חברתה הרופאה Alina Brewda השיגה בדרך לא דרך זריקות של תרופה אנטיבקטריאלית וחבריה האחרים דאגו לחמם את גופה בקור העז ששרר במסע לאזור ראוונסברוק. גם שם התחננה שיעזבוה לגורלה אך חבריה התעקשו שוב, העמיסו אותה על אלונקה ונשאו אותה כל הדרך אל המחנה ומשם המשיכו הלאה במסע למחנה ניאושטאט גלבקמפ שם, ב- 2 למאי 1945 שוחררו היא וחבריה על ידי הכוחות הבריטיים.

בסיום המלחמה הועבר האזור שבו שוחררה לשליטת הסובייטים. דורה עבדה באותה תקופה בבית החולים של האסירים במחנה ניאושטאט גלבקמפ אך חיש מהר יצרה קשר עם המפקד הסובייטי של האזור והודות למאמציה הועבר בית החולים מהמחנה לעיר הסמוכה. מייד לאחר מכן ניצלה את קשריה עם המפלגה הקומוניסטית בצ'כיה, והצליחה להעביר עשרות רבות של ניצולי שואה חולים כולל הצוות הרפואי שלהם מגרמניה לפראג, שם זכו לטיפול רפואי ראוי. ב- 1947 מונתה למנהלת הקליניקה הרפואית של ארגון CKD – אחד הארגונים הטכנולוגיים הנדסיים הגדולים בצ'כוסלובקיה, אך בזה לא הגיעה דורה למנוחה ולנחלה.

בשנת 1950 נעצרה דורה ורבים מוותיקי מלחמת האזרחים בספרד שהוחזקו 4 שנים רצופות בכלא בטענות ריגול חסרות שחר. ב- 1956 זוכתה מאשמה ואופשרה לחזור לפולין, שם התאחדה עם בנה יחידה יוסף.

הטראומות שחוותה בתקופת המלחמה ואחריה הותירו אותה במצב בריאותי ונפשי קשה. היא התקבלה לעבודה במכון לטיפול בחולי שחפת ומחלות ריאה בוורשה והודות לתמיכה העצומה שקיבלה מהצוות הרפואי במכון, הצליחה להחלים ולהשתקם בהדרגתיות וב- 1960 הוכרה כמומחית לרפואה פנימית. למרות תלאותיה הרבות והקשיים בניהול קריירה רפואית נאותה, ד"ר דורה לורסקה (גולדשיידר) תרמה רבות לפיתוח תרופה למחלת הכליות נפרולוגיה.

בשנת 1964 נסעה ד"ר דורה לורסקה ללונדון להעיד במשפט הדיבה המפורסם של הד"ר הנאצי (פולני) דרינג נגד לאון יוריס (מחבר הספר אקסודוס), משפט שבו מצא התובע ד"ר דרינג את עצמו כנתבע בגין פשעיו באושוויץ. במהלך עדותה נשאלה דורה על ידי השופט, "מה היית עושה אם היית מצטווה על ידי רופאי האס אס להשתתף בניסויים הרפואיים" והיא ענתה "אני משערת שהייתי מתאבדת". "ומה היה קורה אם היית מסרבת" שאל השופט, והיא ענתה כי היו הורגים אותה בגלל היותה יהודייה. במהלך המשפט העידה גם חברתה הרופאה הצרפתיה (לא יהודייה) ד"ר אדלייד הוטוואל ובעדותה סיפרה על סירובה להשתתף בניסויים ולמרות זאת נשארה בחיים. עדותה סתרה את טענותיו של ד"ר דרינג שהשתתפותו בניסויים נעשתה מחוסר ברירה. בדרכה חזרה מלונדון לפולין, נסעה לורה לישראל לבקר את חברי ילדותה מקילצה וביניהם האחים סיני וחיים לייכטר ואת בן דודה צבי הרשל קוטליצקי. היה זה למעשה ביקור פרידה כי זמן קצר לאחר שובה לפולין הדרדר במהירות מצב בריאותה וב- 22 לאוקטובר 1965 הלכה ד"ר דורה גולדשיידר לורסקה לעולמה בגיל 51.

ד"ר דורה גודלשיידר היתה אישה אמיצה, רופאה מסורה והומניסטית יוצאת דופן, תמיד עקבית בדעותיה הפוליטיות ועקרונותיה האתיים. עד יום מותה היא היתה נאמנה לערכי הקומוניזם. מעולם לא היתה מעוניינת בפרסים, גינוני כבוד כלשהם או חשיפה לאור הזרקורים. היא מעולם לא התחמקה מאחריות גם במצבים קשים ולא היססה להתמודד עם הבעיות הקשות ביותר. כל מה שעשתה נעשה מתוך תחושת מחויבות עצומה בזוכרה את דברי אביה "היי בן אדם".

האותות הגבוהים שהוענקו לה, צלב המלחמה הצרפתי (צלב הברזל) שהוענק לה על ידי נשיא צרפת הגנרל שארל דה-גול ושלש האותות הגבוהים ביותר של פולין: מדלית החירות, אות גיבור המלחמה בגין גבורה ואומץ לב מול פני האויב וצלב האבירים לחידוש עצמאות פולין, לא יכלו לעשות צדק עם כל פעילותה, הישגיה ותכונותיה האישיות הנעלות.

לאחר מותה בטרם עת, נכתב בהודעת הפטירה:" חברתנו הטובה ביותר עזבה אותנו, בת אדם עם טוב לב גדול מאד, צדיקות ואצילות. הרופאה שהקדישה את כל לבה לחולים".