החצר - מזכרונות רפאל בלומנפלד

הקדמה

כולם יודעים כי זיכרונו של אדם הינו סלקטיבי. למעשה הוא משקף את התרשמותו האישית הסובייקטיבית ממאורעות מסוימים, ולא את כלל ההתרחשות על מכלול היבטיה. יתרה מכך, במהלך השנים משתנה גישתו של האדם לעבר, לגבי פרט זה או אחר. תופעה זו נגרמת בהשפעת גורמים אישיים או חיצוניים שאין להם שום נגיעה ישירה לעניין עצמו. בהחלט ניתן להניח, כי עבור אדם שעבר כבר את " גיל הֲשִׂיבָהּ ", משמש הזיכרון כתחליף, מעין "ניחומים" על מה שאבד לו, אך הוא חי בליבו ועודנו חסר לו...

בתחושה זו, אני ניגש לרשום את זיכרונות עברי, שנחרתו בי עמוק סובייקטיבית, מאז שהתחלתי להכיר קוגניטיבית דברים שניתן להתייחס אליהם.

חצר ביתנו

אחד מהנושאים והתמונות החיות בזיכרוני היו, החצר היהודית בה גרה משפחתנו יחד עם 11 משפחות אחרות. כיום, מאופיינת בניית בניינים באופן פתוח ונגיש. בעבר שלפני המאה ה 20, נבנו בניינים במעין מגנן שהקיף חצר משותפת ובה באר משותפת וחזית החצר היתה סגורה גם היא בדירות ובמרכז שער שניתן לנועל אותו, ובכך להגן על הדרים במתחם בעת הצורך. צורת בנייה זו, נגזרה מתנאים חברתיים שאופיינו בחוסר ביטחון אישי ואי יציבות חברתית.

החצר שסביבה נבנה הבניין בו מוקמה דירתנו, שכנה ברחוב "סטרא ווארשבסקה מספר 5 בעיר קילצה בפולין. בשנת 1860 הוחלף שם הרחוב ל"פייטריקובסקה" והבניין שלנו היה מספר 5 ברחוב זה. הבניין היה שייך לשני אנשי עסקים יהודים שותפים שהשכירו את דירותיו למשפחות הקהילה היהודית בעיר. השותף הראשון, היה לייבל גולדברג, בעל בית מסחר למוצרי מתכת שמוקם באותו הרחוב. השותף השני היה, משה וסרמן, בעלים של חנות לחומרי בניין שחנותו מוקמה בחזית  הבניין בו גרנו לכיוון הרחוב. מדובר בבניין גדול למדי עם שתי קומות, וכל החזית שפנתה לרחוב אוכלסה בחנויות. תוך החצר הוקפה בדירות מגורים ומאפיה שמוקמה בקומת הקרקע.

הבניין מוקם בתחילת הרחוב בקרבה לכיכר השוק, אשר עד מלחמת העולם הראשונה שמשה כשוק הראשי של קילצה אשר בו מוקמו חנויות ששוכנו במבנה בעל סגנון בנייה גותית. לחנויות אלה לא היתה כניסה ישירה. בפועל מוקם לפניהן מעבר מקורה עם עמודי קשתות ושערים שנקראו "פילארים". עם קבלת עצמאות למדינת פולין ב 11 נובמבר 1918 ( שלוותה בפוגרום נגד היהודים שגם הם רצו תחיה פוליטית ), ביטלו את השוק והעבירו את נקודות המכירה לתוך חצר גדולה באותה הכיכר, וקראו לה " הָאָלָה " .

בבניין המרכזי עם "הפילארים" העמודים  והקשתות, החל לתפקד לאחר קבלת העצמאות, "המגיסטראט" הוא מנהלת מועצת העיר. חצר הבניין בו גרנו היתה לא רחוקה מבניין זה. במרכז החצר הסגורה עמד בור מים עמוק, עם מתקן מפואר ומקושט וידית משאבה לשאיבת מים. סביב המשאבה נבנה מבנה שטוח עשוי לבנים, עליו נהגו ילדי הדירות בבניין  לשבת ולשחק. המשחקים שהיו נפוצים בקרב הילדים בחצר התקיימו רק בימים בהם ניתן היה לשחק והם היו בודדים בשנה, על מנת להימנע מביטול תורה. ימי משחק כאלה היו בחנוכה, פורים ול"ג בעומר וכללו: מחבואים, סביבוני חוט קלפים מאולתרים ( קלפים רגילים היו אסורים מחשש פסילה לעדות), תופסת, וקלאס לבנות בלבד. לא למותר לציין כי הפעילות המשחקית אופיינה בהפרדה מוחלטת בין בנים לבנות. באותה תקופה בתחילת שנות ה 20 של המאה העשרים, לא היו מים זורמים בבתי המגורים. לכלל הבתים במתחם הוקצו תאי שירותים ציבוריים שמוקמו בקצה הבניין. אחת לחודש הגיעו איכרים מהכפר הסמוך על מנת לרוקן את בתי השימוש על מנת לעשות שימוש בצואת האדם כדי לזבל את שדותיהם. פעולה זו התרחשה בדרך כלל בשעה 5 לפנות בוקר. איסוף הצואה נעשה באמצעות דליים מחוברים למוטות. בעת ביצוע העבודה עלה לכלל החצר ריח מצחין ביותר שהיה בלתי נסבל. בשנת 1926, בהגיעי לגיל 5, חובר הבית למקור מים זורמים של העיריה, ואלה חוברו גם למערכת בתי השימוש ששירתו את כל דיירי הבניין.

תמונה 1: כיכר השוק " הָאָלָה " ובצד שמאל של התמונה, בניין "הפילארים"  בו שכנה העיריה

קומת הקרקע

הבניין היה חמישי ברחוב ומוקם בטור אחרי הבניינים של זאב שקלאש שהיה לו בית מלאכה לייצור ותיקון נעליים ואחריו בניין נוסף של בעל בית מסחר לפחמי אבן אדון  וויינרב, וכמובן מבנה העירייה שהתחיל בכיכר השוק ונמשך לתוך הרחוב שלנו. בבניין שלנו היו בחזית הרחוב חנות לצבעים וחומרי בניין של הרב משה וואסרמן שהיה שותף לבעלות הבניין, חנות בדים ומוצרי טקסטיל של הרב יוסל מורגנשטרן, יהודי חסיד גור מצאצאי הרבי מקוצק. בית המרזח של אברהם רכצמן בו נמכרו משקאות בירה, יין שרף, ואלכוהול גם הוא שכן בבניין בחזית הרחוב והיה גדוש בגויים וגם יהודים, (בעיקר בימי שוק האיכרים) ששתו את הטיפה המרה אגב לעיסת גרגרי עדשים או תורמוס, על מנת לשכוח מצרותיהם או כדי לסגור עסקאות בין יהודים לגוים ולהיפך. לא פעם פרצו קטטות שיכורים אלימות, ואברהם רכצמן ובניו נאלצו להפעיל כוח כדי לסלק את הניצים מבית המרזח. בהמשך אותו בית מרזח בחזית הבניין כלפי הרחוב, מוקם שער הכניסה לחצרנו. מדובר בשער רחב ממדים שבעדו יכלה להיכנס לחצר או לצאת ממנה, עגלה רתומה לצמד סוסים. כנפות השער היו בנויות מגזעי עץ עבים וכבדים שנחתכו בצורה חצי עגולה. באחת מכנפי השער הותקנה כניסה קטנה אשר יועדה להולכי רגל. השער היה נפתח בשעות הבוקר ונשאר במצב זה עד 10 בלילה בכל יום. האדם שתפקידו היה לפתוח ולסגור את השער היה השוער ("סטרוז'ס") גוי (יחיד בכל המתחם) שהתגורר בקרבתו עם משפחתו. דיירים או אורחים שהגיעו לשער הבניין לאחר נעילתו, היו צריכים למשוך בחבל ארוך שחובר לפעמון שהותקן בדירת השוער. השוער היה יוצא מדירתו אל השער, בודק את המבקשים להיכנס ובמידת הצורך היה פותח את השער תמורת תשלום. תפקיד נוסף שיועד לאותו גוי הינו "גוי של שבת". בימי שבת בתקופת החורף, הוא נכנס לבתי היהודים במתחם והדליק את תנורי ההסקה לחימום בתי משפחות היהודים, או שנכנס בשבת בבוקר על מנת לכבות את העששיות שדלקו כל הלילה. תמורת פעולות אלה שלמו לו הדיירים בכסף או בחתיכת חלה גדולה עם מנה של דגי שבת "גפילטע פיש". בחגים ושבתות הוא למעשה האדם שעבד בכל עבודה שלה קשר עם חילול שבת חס וחלילה. בצד השני של הבניין בחזית הפונה לרחוב השני, היתה ממוקמת חנות בבעלותו של יעקב גלאס, שמכרה פירות יבשים שיובאו מהמזרח התיכון או ממושבות אימפריאליות באפריקה או אמריקה, המכירה היתה ליחידים ובסיטונות. דירתו של יעקב גלאס מוקמה בתוך החצר בהמשך לחנותו בקומת הקרקע. המאפיה של הרשל רוזנהלץ בהמשך. אפו בה כיכרות לחם, לחמניות וחלות מפוארות לשבת. התוצרת הופצה אל חנויות מכולת ברחבי העיר. יש לציין כי החלות שנאפו במכולת זו היו מיוחדות ביופיין, אם כי הצלחה במכירתן לא היתה רבה. הסיבה: איזו עקרת בית יהודייה המכבדת את עצמה ומשפחתה, תסכים לקנות חלה סטנדרטית שנאפתה במאפיה בעלת נופך תעשייתי סטנדרטי ? או חס וחלילה עוגיות ועוגות מוכנות? הרי אחד התפקידים המרכזיים של ההכנות לשבת קודש היו באחריותה של עקרת הבית. הכנות אלה כללו אפיית חלות ועוגות, בישול חמין וקוגל לשבת. את הטשולנט (חמין) היו מביאים מכל בתי הרחוב הקרובים אל תנור המאפיה של הרשל רוזנהולץ בתשלום מראש, וביום שבת היו אוספים את הקדרה עם החמין לארוחת הצהריים. בפינה שאחרי המאפיה, מוקמה דירת השומר הגוי אנדזשיי יארצינסקי ורעייתו מארילה. בהמשך דירת השומר בחזית הבית התגוררה משפחת מתווך הדירות ברלינסקי. במשפחה זו נולד הסופר היידי הנודע שלמה ברלינסקי, שזכה להצלחה גדולה בישראל גם בכתיבה ביידיש וגם בעברית. המשפחה עזבה את הבניין ואת פולין מאוחר יותר  ואת מקומה בבית תפסה משפחת וואלף זאנדראפל שהיה בעלים של בית מסחר ובית מלאכה לייצור נעליים. אחרי מיקומה של דירה זו ולפני השירותים הציבוריים של הבניין, נמצאו מחסנים שהיו שייכים לדיירים בדירות שלא היו ברשותם מרתפי אחסון. מחסנים אלה שמשו את הילדים במשחקי המחבואים שלהם. בהמשך הדירה הזו היתה דירה בה גרה משפחת סוחר הנעליים הקמעונאי בצלאל זנדפרל. לדירה זו היתה כניסה משותפת יחד עם החנות של חומרי הבניין והצבע בבעלות משה ווסרמן. (היו לו שתי בנות ובן שהיגרו לקנדה).

כפי שניתן לראות, הבניין הקיף את החצר מכל הכיוונים וסגר עליה. עד כאן, תיאור של קומת הקרקע.

הקומה העליונה ועוד על בני משפחה

בקומה העליונה של הבניין, מעל השער התגוררה משפחת לייבל גולדברג  השותף בבעלות על הבניין. כאשר עומדים מול השער, אז באגף ימין היו ממוקמות הדירות של משפחת רכצמן בעל הבית של בית המרזח. בתו לובה נישאה למשה הוכרמן בעלים של מפעל מבשלת בירה. לובה הצליחה לעלות לישראל ושמשה כאחות בבית חולים בילינסון. בנה הקצין, סגן נתן הוכרמן נפל בקרב בעת פעולת גמול בקלקיליה. בניו של אברהם רכצמן, התפרסמו כספורטאים טובים, בייחוד בנו שבתאי ( סאמק ) שהיה כוכב בקבוצת מכבי תל אביב ואחיו חנניה עסק באגרוף. בהמשך הקומה העליונה גרו הרב יוסל מורגנשטרן ומשפחתו. הוא היה נצר לרב מנדל מקוצק. בדירתו הוקמה "סוכה נצחית" באחד החדרים שהיה עם תקרה פתוחה. בחג סוכות הותקן על הקירות סכך והמקום שמש כסוכה. היתה לו בת יפה אשר שמה פייגלע, ולמרות שהוא היה חסיד ודגל בחינוך חרדי, הוא שלח את בתו ללמוד בבית הספר התיכון הפרטי  החילוני לבנות של הגברת זימנובודה.  בדירה הבאה התגוררו הסנדלר רבי יענקל יעקב לאקס, שהיה לו בית מלאכה לייצור ותיקון נעליים עם מיכון מודרני יחסית לאותה תקופה. בני משפחה זו נחנו בכשרונות מוסיקליים. הבת אדלה לקס היתה זמרת בתיאטרון מוסיקלי בוורשה. בן אחד, יצחק לקס היה ידוע ככנר כשרוני מאדוניגן בתזמורת הפילהרמונית. משפחתי , משפחת יצחק אשר ואסתר ( לבית וייסברוט ) בלומנפלד ( מוצאה מביאלוגון )  התגוררה בדירה הסמוכה עם הילדים לפי הסדר מהגדולה לקטנה: רבקה, רחל, חיים יהודע העשל, אנוכי רפאל אפרים פישל,זוג התאומות גיטל ( טובה ) ופרימט ( צנועה ) ובת הזקונים שרה. אחרי דירה זו נמצאה דירתו של בנימין רקובסקי, סוחר אריגים, חתנו של בעל הבית הרב לייבל גולדברג. אחריה דירתו של חיים לדובסקי, חתנו של בעל הבית רבי משה ווסרמן, והדירה במרכז הקומה העליונה היתה של חתן נוסף של ווסרמן: יוסל שטרן.

 

עוד אודות החצר

איש מתושבי המתחם היהודים לא חשב לעטר את החצר עם קצת ירק ופרחים. עם זאת ובכל זאת, כמה דיירים ממשפחות מורגנשטרן, לקס ורכצמן, הניחו על אדני חלונות דירותיהם עציצים עם צמחים פורחים. הבאר היפה והמקושטת שלא התאימה לחצר יהודית, היתה תולדת מגורים, במשך תקופה מסוימת של הסופר הפולני, איש העיר קילצה, סטפן זשרומסקי אשר על פי השמועות התגורר בבניין זה. בחצר היו אמנם מחסניםפ ומקומות בהם הילדים יכלו לשחק, אבל משחקים היו תופעה נדירה מאד, כי מי יעז לבטל תורה מעיני ואוזני יונקים ועוללים? לילד היהודי שגדל במשפחה חרדית לא היתה ילדות. הוא היה זקן במחשבתו. אולם, "בין הזמנים" ניקרו מספר הזדמנויות למשחקים כמו בל"ג בעומר, עת סיפרנו את אגדות בר כוכבא, והיינו עסוקים בהכנת "חרבות" מעץ ושיחקנו במלחמה נגד הרומאים. או בליל "ניטל" הוא חג המולד של ישו, בו לימוד תורה היה אסור כדי שלא יקבל זכות חס וחלילה בגלל לימוד תורה... ראו בגמרא במסכת גיטין) הרי הוא היה יהודי שהיה בקי בתורה. לא היה מוסד כגון גן ילדים. היינו רשאים לשחק בקלפים או יותר נכון בפתקים ששמשו כתחליפי קלפים. חוץ מרגעים מעטי אלה, מי היה מעז לבטל מתורה את ילדי החמד היהודיים. בחצר שלנו היו ילדים וילדות, אולם היתה ביניהם הפרדת מוחלטת. הבנים שיחקו בחצר והילדות נשארו בבית ושיחקו בחדריהן או ששהו בחברת אימותיהן. חס וחלילה שמא ילד ידבר עם ילדה או ישחק עמה. בקרב הילדים היו רבים שהשתוקקו לזמנים חופשיים בהם ניתן לשחק ולהתאוורר, אולם כאמור כמעט ולא היו קיימים כאלה.

כך גדלנו בחצר סגורה, עטופים דרך קבע במסורת חינוכית כבדה ושמרנית, בדיוק כמו החצר הפיזית , אותו מתחם סגור

שלנו.

תמונה 2: רח' פיוטרקובסקה בשנות ה 90 במאה ה 20. החצר שבה שכן בית בלומנפלד נהרסה ובמקום הבניין נבנה מגרש חנייה רב קומתי. מול מגרש החניה החדש שומר ושוקם מבנה "הפילארים" גם הוא בנוי בסגנון חצר סגורה. בין שני המבנים הללו מוקמה בסוף המאה ה 19 תחילת ה 20, כיכר השוק "הָאָלָה".

courtyard.JPG
רחוב פיוטרובסקה 5 מגורי משפ בלומנפלד קילצה עם חצים.JPG