רגינה ולילי מינץ

סיפורן של רגינה ולילי מינץ

לפני 10 שנים בדיוק, יצאתי למסע. מסע חיפוש אחר ילדה קטנה אחת שנרצחה בשואה.

לא ידעתי כמה רחוק המסע הזה ייקח אותי, ומה תהיה עוצמתו בעולם.

לא ידעתי בכמה לבבות הילדה הזאת יכולה לגעת.

לא ידעתי כמה אני אגלה על עצמי בדרך.

לא ידעתי.

באותו זמן היה בי רק רצון לדעת, להכיר, לגעת בעולמה של הילדה הזאת ולו רק לרגע.

הרצון הקטן-גדול הזה הוליד אירועים מופלאים, על הרצף שבין נובמבר 2008 להיום- אפריל 2019 בין פולין, שבדיה וישראל.

2008

האנדרטה

אי שם, לפני 10 שנים, יצאתי למסע לפולין כחלק משכבת י"ב מבית הספר עמי אסף.

לאחר כשבוע עמוס חוויות מטלטלות וסיפורים מזוויעים ומדהימים כאחד, מצאנו עצמנו עומדים מול אנדרטה שכנראה היתה העצובה ביותר מכל האנדרטאות שראינו שם.

זו היתה אנדרטה קטנה ועליה כיתוב בפולנית עם הרבה שמות וליד כל שם- מספר. רוב המספרים בני ספרה אחת.

השתרר שקט של ציפייה נוקשה. יהודה המדריך החל לספר לנו את סיפור גורלם של 45 הילדים האחרונים של קילץ. כיצד נאספו אחרוני יהודי קילץ, אלה שעדיין נשארו ככוח עבודה. ביניהם 48 ילדים. וכשהם עומדים מול אנשי השיטור הגרמנים ניתנה ההוראה להכניס את כל הילדים אל מבנה שעמד בפינת המגרש. מחזה קורע לב. הילדים נלקחו מידי הוריהם. הורים שבדרך כלל תפקידם לשמור על ילדיהם עמדו חסרי אונים ולא יכלו לעשות דבר. שלושה ילדים הצליחו להתחבא בעליית הגג של המבנה, כל השאר נלקחו במשאית אל בית הקברות ושם, מול בור שהוכן מבעוד מועד, נרצחו ביריות.

הצעירה ביניהם היתה בת 5 חודשים. המבוגרת ביותר, בת 13.

שמות ומספרים. שם וגיל המוות. לא ייאומן שזה מה שנותר מהחיים שהיו לילדים האומללים הללו. כאילו קרא את מחשבותיי, יהודה ביקש מאיתנו לקחת דקה או שתיים, להסתכל על השמות של הילדים, לבחור שם אחד ולנסות לדמיין - מי היה הילד או הילדה, איך הוא נראה, איך התלבש, איזה מן חיים היו לו, במה הוא אהב לשחק ועוד.. לנסות לתת להם חיים בדמיון שלנו.

עיניי נתפסו מיד על השם - לילי מינץ, בת 7. עצמתי עיניים ו.... לא הצלחתי לדמיין.

היא היתה ילדה אמיתית, בשר ודם. איזה מין כבוד אעשה לה אם אנסה לדמיין אותה, מבלי להכיר אותה? איך אפשר בכלל לדמיין בנאדם שאת לא מכירה? ילדה שהיתה ממש כאן, התהלכה על האדמה הזאת ברגעים האחרונים לחייה. לא. לא יכולתי לדמיין אותה.

כשיצאנו מבית העלמין, רועדים ברוח הקרה של אוקטובר, הבטחתי לעצמי שמחר כשאגיע הביתה- אנסה לחפש קצת מידע על לילי. לנסות להבין מי היא היתה באמת.

לא ידעתי שההבטחה הזאת תקשור את החיים שהיו ללילי לחיים שלי- לתמיד.

החיפוש

מיד כשחזרתי ארצה, התחלתי לחפש.

ראשית, כתבתי "לילי מינץ" בשורת החיפוש של דפי העד באתר של יד ושם, מתוך תקווה למצוא שם קצה חוט. את דף העד שמצאתי אפשר לסכם במשפט קצר- "לילי מינץ נולדה לרגינה בשנת 1935 בקילצה, ונרצחה ב29.5.1943 בקילצה.".

זה ממש לא הספיק לי.

למרות שבאותו זמן עוד לא הגדרתי לעצמי מה אני מחפשת ומה בעצם אני רוצה לעשות, היה לי ברור שאני רוצה לדעת יותר. התאכזבתי מהמידע הדל שגיליתי, אבל מצאתי את קצה החוט שחיפשתי- את דף העד כתבה אישה בשם שרה קרבל מקריית אונו. התחלתי לחפש אותה.

לתומי, התקשרתי ל-144 וחיפשתי אישה בשם שרה קרבל מקרית אונו. אותה לא מצאתי, אבל היו עוד 3 קרבלים מקרית אונו. אולי הם קרובים שלה? התקשרתי לכולם, ואף אחד לא ידע מי זאת שרה. מאוד התאכזבתי, אבל זה רק נתן לי עוד מוטיבציה להתקדם ולחקור בעוד מקומות.

אחרי לבטים רבים, התקשרתי ליהודה ירון, המדריך שלי מהמסע וסיפרתי לו מה אני עושה. אמרתי לו שלילי מינץ אינה עוזבת אותי ואני חייבת לדעת עליה כמה שיותר. יהודה אמר שהוא ישמח לעזור לי וכבר נתן לי כמה מקומות בהם אוכל לחפש. מאז אני ויהודה שמרנו על קשר רציף, הוא תמך בי לאורך כל הדרך ובעיקר נתן לי תקווה.

בשלב הזה עדיין לא מצאתי כלום וכדי להמשיך, הרגשתי שאני חייבת להגדיר לעצמי מטרה. מטרתי היתה למצוא את לילי מינץ- הילדה. כלומר, לברר את אותם פרטים אנושיים על הילדה הזאת. איך היא נראתה, במה היא אהבה לשחק, האם הייתה ביישנית או שובבה? האם היא חגגה ימי הולדת? מה היה הצבע האהוב עליה? כל הפרטים האלה שיסייעו לי לצייר בלבי את דמותה של לילי מינץ האמיתית. רציתי להנציח אותה, אבל לא בתור שם, כלומר, לא שאם ישאלו אותי מי זאת לילי מינץ אז אני אדע להגיד עליה רק את המשפט מדף העד. אלא שאני אדע להגיד- לילי מינץ היתה ילדה. לא שם, ילדה. עם רצונות ושאיפות ואהבות- עולם ומלואו. ידעתי שסביר שאקבל פרטים כאלה מעדות חיה, מחברה שלה, בת משפחה או מכרה שיסכימו לפרוש את דמותה לנגד עיני. אבל איך מוצאים מישהו כזה?

מפה לשם, החיפוש נהפך מימים לשבועות. הפכתי כל אבן שיכולתי להניח עליה את הידיים- כל ספר, מסמך, מחלקה ביד ושם, מדור לחיפוש קרובים. ההורים שלי ניסו בעדינות לגרום לי לשחרר. הרי יש כל כך הרבה אנשים שחיו בתקופת השואה וכיום אין להם זכר בעולם. מה גרם לי להאמין שלה יש? אני לא יודעת. עמוק בפנים ידעתי שאני לא מחפשת לשווא. שיש משהו שאני צריכה לגלות, משהו שעוד לא הגעתי אליו.

חיפשתי, חיפשתי, חיפשתי, עשיתי רשימה של האנשים שעברתי דרכם, במה הם עזרו לי וכן קיבצתי את המידע הדל שאספתי.

באחת מהשיחות שלי עם יהודה, הוא הציע לי להכניס שאלה לפורום "מדריכי פולין" באינטרנט. נכנסתי ופירטתי בהודעה מה אני מחפשת. יש לציין שממש לא חשבתי שזה מה שיקדם אותי, אבל חשבתי שזה לא יזיק...

במשך יומיים כתבו לי מדריכים רבים וייעצו לי לנקוט באמצעים אותם כבר ניסיתי.

עד ש...אחד המדריכים בשם עודד אלטשולר, כתב שביישוב שלו, קרני שומרון, גרה אישה בשם צילה ליברמן. היא אחת משלושת הילדים מקילץ שהצליחו לברוח מהטבח. הוא הוסיף ואמר, שטרח כבר להתקשר אליה ולשאול אותה אם היא הכירה את לילי. בתגובה היא ענתה לו- "היא היתה חברתי הטובה ביותר!".

לא האמנתי למה שאני קוראת. החברה הכי טובה של לילי מינץ מחכה לטלפון ממני. התרגשתי כמו שלא התרגשתי בחיי עד אז, לא יכולתי לחכות עד שאוכל לדבר איתה!

כעבור כמה ימים, התקשרתי אליה ודיברנו. היא אמרה שגרמתי לה להתרגשות רבה בימים האחרונים, ושהיא תשמח מאוד להיפגש איתי. היא אמרה שהיא לא הבינה מי כבר מתעניין בלילי, הרי עבר כל כך הרבה זמן ולא היו לה קרובים שהתעניינו בה.

קבענו להיפגש ביום ראשון ה-23.11 לפנות ערב, אצלה בבית בקרני שומרון והיא תספר לי את מה שהיא זוכרת על לילי.

שמחתי והתרגשתי מאוד מהשיחה. עם זאת, הסיטואציה כולה גם בלבלה אותי. הייתי בסך הכל בת 17 ועד אז, לא עשיתי דבר כל כך משמעותי כמו זה בחיי. זה נתפס בעיניי כדבר ענק, גילוי מטורף מארץ הגילויים המטורפים. ועד היום- אני עדיין חשה התרגשות עזה כשאני נזכרת באותם רגעים.

הגיע היום המיוחד, ונסענו לצילה. כנראה שגם היא מאוד ציפתה והתרגשה. היא הכינה חומרים ותמונות מבעוד מועד, ואפילו קיבלתי ממנה עותק של הספר שלה, עם הקדשה מיוחדת ממנה. היא התגלתה כאישה נחמדה ואדיבה מאוד, עם אנרגיות טובות.

התחלנו לדבר והיא סיפרה לי את כל מה שהיא ידעה על לילי מינץ, חברתה הטובה ביותר.

צילה ליברמן מספרת על לילי (לילקה) מינץ

צילה ליברמן וליר ניסני, 2008

"נולדתי בעיירה קיילצה שבפולין. עד גיל 6 בערך, היתה לי ילדות נורמאלית, היה לי אח אחד ומטפלת צמודה.

הספקתי ללמוד בכתה א' בבית ספר בקיילצה. בדיעבד הסתבר שזו השנה היחידה שבה זכיתי ללמוד בבי"ס נורמאלי...ביה"ס הסתיים ביוני ובספטמבר 1939 החלה מלחמת העולם השנייה ובכך הסתיימה תקופת לימודי בביה"ס.

בשנת 1942 החליטו הגרמנים לחסל את הגטו. לקח להם שבוע להעביר את רוב היהודים מהגטו לטרבלינקה, ברכבות . לא הבנו שמדובר במעבר למחנה השמדה, חשבנו שאולי מעבירים אותם לגרמניה ויהיה להם יותר טוב.

בסופו של דבר הגרמנים השאירו בגטו 2000 איש וביניהם היינו אנחנו. האנשים שהושארו בגטו היו כאלה שהיו להם אישורי עבודה, כמו הורי ואחי.

בשלב זה הגטו שחוסל צומצם בגודלו לשלושה רחובות ונקרא משלב זה ואילך "הגטו הקטן". התגוררנו באחד משלושת הרחובות שהוגדרו כ"גטו הקטן" כך שלא נאלצנו לעבור דירה.

בשלב זה, נותרו פחות מחמישים ילדים בגיטו וביניהם אני ולילי מינץ. למעשה, זהו השלב שבו אני ולילקה הכרנו אחת את השניה והפכנו לחברות. דרכינו הצטלבו החל מחיסול הגטו ב- 1942 ועד להירצחה של לילקה ב- 1943.

לילי היתה בת 7 ואני בת 11. אנחנו, חבריה ומכריה של לילי, קראנו לה לילקה. למעשה אף אחד לא קרא לה לילי.

נשארנו מידי יום ב"גטו הקטן" שבו נותרו כאמור פחות מחמישים ילדים כאשר טווח הגילאים היה מגיל חודשים ספורים עד 13. התחברתי לשלוש/ארבע בנות שאיתן ביליתי את ימי בגטו. אחת הבנות, דנקה שמה, היא זו שהכירה לי את לילקה. דנקה סיפרה לי שלילקה היא ילדה מסכנה שאמה בדכאון. אנחנו קראנו לזה "הלם קרב".

לילקה היתה בת 7, פניה מתרחקים ממני אט- אט, אך זכור לי שהיא היתה ילדה יפת תואר, בלונדינית, בעלת עיני תכלת עצובות. היא היתה בת יחידה להורים שהיו אמידים מאוד לפני המלחמה. האם היתה פסנתרנית מפורסמת וזמרת אופרה. אביה עבד, לא זכור לי במה. אמה של לילקה כנראה איבדה את שפיות דעתה וישבה כל היום ליד החלון בדירה, כמו פסל, לא הוציאה מילה מהפה ורק בהתה החוצה כל הזמן. על לילקה הוטל לשמור על אמה כשאביה היה בעבודה. זכור לי שהיתה משכנעת ומשדלת אותה לאכול בעזרת ליטופים ודיבורים מרגיעים.

את הסיפור על איך אמא של לילקה איבדה את שפיותה, שמענו אחר כך- היא, בעלה ולילקה עצמה היו על הרכבת שאמורה הייתה לצאת מגטו קיילצה לטרבלינקה. אחד הגרמנים שראה אותה אמר לה "את, רגינה מינץ – רדי " הגרמני שזיהה את אמה של לילקה כאומנית מפורסמת למעשה הציל אותה, אך מאז, רגינה מינץ לא דיברה ונכנסה למצב דכאוני.

בשל מצבה של האם, לילקה לא יכלה לצאת מהבית כי שמרה עליה, לכן אני ועוד 2 חברות- דנקה ואירנקה היינו מגיעות אליה לשחק. בתחילה נרתענו מעט מהאם אך מהר מאוד הבנו שזה מצבה. נהגנו לפטפט, לצחוק ולשחק. לילי ניגנה יפה בפסנתר. זכור לי שבחגים שהיינו זוכרים, היינו באות אל לילי והיא היתה מנגנת לנו שירי חג ושרה בקולה הערב שהיה כשל אמה, ולילקה שאפה להידמות לה. "אני אהיה זמרת אופרה כמו אמי". היא היתה אומרת ומסתכלת על אמה, אך שום תגובה לא באה.

אחד המשחקים האהובים עלינו היה קרב תרנגולים.

היה אירוע אחד שאני זוכרת היטב – הפלתי את לילי בקרב תרנגולים ואז אמא שלה, שכנראה חשבה שמישהו עושה רע לבת שלה, קמה ונתנה לי סטירה מצלצלת. לילקה, שהיתה רק בת 7, חיבקה את אמה והסבירה לה שזה בסדר, זה רק משחק. בהתחלה נבהלתי, אבל הבנתי שזה מצבה ושזאת לא אשמתה.

יום אחד, אחרי כשנה מחיסול הגטו, הכריחו את כל היהודים שנותרו ב"גטו הקטן" להגיע עם חפציהם לפנות בוקר למגרש הגדול בגטו שנחשב על ידינו, תושבי הגטו, ל"מגרש המוות" וזאת משום שבמגרש זה שצורתו היתה מלבן ארוך, רוכזו שנה קודם לכן כמעט כל תושבי הגטו ויצאו בטרנספורטים לטרבלינקה. במגרש זה נרצחו יהודים רבים כי כל מי שהעז לסובב ראשו, נורה.

זכור לי שבאותו בוקר,הובילו אותנו לאותו מגרש ואנחנו רעדנו מפחד! המגרש היה מלא בחיילים גרמנים וכלבים שלא הפסיקו לנבוח.

אחד החיילים הבכירים החל לקרוא בשמות של היהודים והורה להם לעבור לצד השני של המגרש, אבל בלי הילדים. כשהגיע הזמן של המשפחות עם הילדים לעבור, הפרידו את הילדים בכוח מהוריהם וגררו אותם לבית לבן שהיה צמוד למגרש. צפינו במחזה הנורא, ועוד לא קראו בשם משפחתנו. אמא שלי, שתמיד באה מסודרת לכל מקום, מרחה מהאודם שלה על האצבע ומרחה לי על הלחיים, ושמה לי מטפחת על הראש כדי שלא אראה כילדה קטנה. למרות זאת, הם הבינו שאין לנו סיכוי לעבור יחד, והם אמרו לי "בואי צלינקה, אנחנו נלך לבית הלבן יחד איתך.". אחי, שכבר עבר לצד השני וראה שהורי מתקדמים איתי לכיוון הבית הלבן, מיד זינק ועבר אלינו חזרה, ושאל את ההורים שלי- "למה אתם הולכים איתה ומשאירים אותי לבד??" הורי פשוט לקחו את ידו וכך כולנו הלכנו עד שהגענו לשומר. אבי ניסה בכל זאת את מזלו, וביקש מהשומר שייתן לו להעביר גם את שני ילדיו ל"צד הטוב"- הצד של האנשים שהולכים לעבוד. השומר שאל "בני כמה?" ואבי שיקר לו באומץ- "15 ו-17" למרות שאני הייתי רק בת 11 ואחי הגדול היה בן 14. הגרמני עשה תנועה עם האגודל כאומר- "עברו", וכל העת לא הרים את ראשו ולא הביט בי. עברנו. לא האמנתי למזלי הטוב! ברגע שעברנו היינו חייבים להסתדר בחמישיות, כמו חיילים. אנחנו היינו רביעייה, אז מישהי סידרה איתנו חמישייה, כך שאני הייתי באמצע, בין 2 מבוגרים מצד אחד ושני מבוגרים מצד שני. ברגע ההוא, חבר של אחי שעמד בשורה מאחורי שם לי תיק מתחת לרגליים ואמר לי "עלי על זה ואל תשאלי שאלות". עשיתי את מה שאמר. וזה הציל את חיי. אחר כך, בא חייל אחד והוציא את הילדים שהתחמקו לחמישיות של המבוגרים. כל העת שמענו צרחות איומות מהבית הלבן- "אמא! אבא!" וההורים בכו בשקט ולא יכלו לעשות דבר. ואני חשבתי על חבריי שהיו בפנים וידעתי מה צפוי להיות גורלם. תמימים לא היינו.

והנה, שורה לפניי, מסובבת את ראשה אליי- לילקה! "הו לילקה, כמה טוב שגם את כאן! את חייבת לחיות!" לילקה חייכה אליי חיוך קטן ושפתיה לחשו דבר מה, נדמה לי שזאת היתה תפילה. עיניה העצובות הזכירו לי עכשיו את עיניה של האם המלנכולית.

לפתע פתאום, בא אחד החיילים הגרמנים, תפס אותה בבגד בכוח וניסה למשוך אותה החוצה, והיא הפילה את עצמה על הרצפה. אמא שלה ראתה מה מעוללים לבתה, ניגשה לגרמני והתחילה לסובב לו את הכפתור הנוצץ שעל חליפתו. הוא כעס וכבר הוציא אקדח לירות בה, אך בעלה, אביה של לילי, חצץ בינה לבין הגרמני והסביר לו שהיא חולה בנפשה, היא לא התכוונה.

הגרמני החזיר את האקדח לחגורתו, תפס שוב בלילקה וגרר אותה על הרצפה לכל רוחב המגרש, עד לבית הלבן תוך שהיא זועקת וצורחת, אבל לא "אבא! אמא!" כמו כולם, היא כנראה ידעה שהם לא יכולים לעזור לה. היא צעקה לו "אתם לא יודעים רחמים?!" ו- "אני יודעת לעבוד!!!" . זה לא עזר, ובסופו של דבר גם היא הוכנסה לבית הלבן. וזאת היתה הפעם האחרונה שראיתי אותה. מכאן, יותר מאוחר, לקחו אותם במשאיות לבית העלמין וירו בהם שם."

לאחר שהעליתי על הכתב את הסיפור המדהים וקורע הלב שסיפרה לי צילה, חזרתי לאותה משימה שנתן לנו יהודה כשעמדנו ליד האנדרטה- לדמיין את לילי. אותה משימה שלא הצלחתי לעשות בזמנו. האם כעת אני יכולה להעלות אותה בדמיוני?

ילדה קטנה, שקטה וביישנית שגילתה בגרות, אומץ ונחישות בלתי נתפסים לגילה.

ילדה שהיתה מוכשרת להפליא בנגינה ובשירה.

ילדה בת 7 שהיתה קשורה לאמה בכל נים בנפשה, טיפלה בה באחריות ובמסירות אין קץ.

ולצד כל זאת- עדיין רוצה פשוט להיות ילדה. ילדה שאוהבת לשחק, לצחוק ולפטפט.

ילדה קטנה עם חלומות גדולים- שמעולם לא זכו להתממש.

2019

ההודעה/ האישה משוודיה

הגיע היום הגדול- חגיגת 30 שנה לסוכנות הביטוח של אבי, איציק סימון. התכוננו לאירוע הזה הרבה זמן ואני בתור מפיקה, צריכה להיות מרוכזת ב100 אחוז.

רחבת קבלת הפנים התמלאה ובמהרה נשמעו פטפוטים עליזים, קרקושי סכו"ם וצלחות, אנשים צוחקים.

לפתע ראיתי את מירי לבהר, סמנכ"לית הסוכנות, פוסעת לעברי במהירות, מחזיקה בידה את הטלפון הנייד שלה. "תראי מה קיבלנו" היא אומרת לי. "קיבלנו את זה למייל של המשרד". "מה זה?" שאלתי, לא הבנתי מה זה קשור עכשיו. "קיבלנו מייל ממישהי משוודיה שבמקרה ראתה את האנדרטה של לילי מינץ באתר של הסוכנות. היא כותבת שהיא מכירה את אמא של לילי!"

לא הבנתי.

"מה זאת אומרת מכירה אותה??" הסתכלתי בהודעה בחטף, מרגישה את הדמעות כבר מגיעות. "לא יודעת, זה מה שהיא כתבה. זה לא מדהים??" היא אומרת לי, בעודי מתחילה לבכות מהתרגשות ובלבול גם יחד.

עשר שנים. עשר שנים עברו מאז קראתי את שמה של לילי על האנדרטה בקילץ. עשר שנים שבהן כתבתי, התראיינתי, וסיפרתי באינספור הזדמנויות על סיפורה של לילי מינץ. הילדה מהשואה, שהתחייבתי לזכור ולהנציח בעולם. הילדה הקטנה הזאת שהזיכרון שלה עיצב את תפיסת זיכרון השואה שלי כיום. זאת שלימדה אותי כל כך הרבה על עצמי ועל החיים- וגם על המוות.

אז היום, עשר שנים אחרי, איזו אישה משבדיה שאני בכלל לא מכירה, כותבת לי שהיא מכירה את רגינה מינץ? איך זה ייתכן?

כל המחשבות האלה חולפות בראשי במהירות בעודי מנגבת את הדמעות ואומרת למירי "כן כן, מדהים. נדבר על זה אחר כך, צריך להוריד את האורחים לאולם". הכרחתי את עצמי לא לחשוב על זה, כדי לא לשקוע במחשבות וכדי לא לענות לה מיד. הייתי צריכה לקרוא את זה בשקט, לארגן את המחשבות ולהגיב.

יום לאחר מכן, כבר כתבתי לה מייל נרגש בחזרה.

לאישה משבדיה קוראים פאולה קודרן. אין לה שום קשר למשפחה שלנו, לאבא שלי או לביטוח אבל מסתבר שבתור ילדה קטנה, היא הכירה את רגינה מינץ. כן כן, אותה רגינה מינץ, זמרת אופרה מפורסמת שחלתה בנפשה בגטו. זאת שלילי טיפלה בה במסירות עד שנפרדו דרכיהן. זאת שלילי רצתה להיות כמוה כשתגדל. רגינה מינץ- אמא של לילי.

שוב, רצו לי אינספור שאלות בראש, אבל פאולה היתה סבלנית אליי וסיפרה לי כל מה שרק רציתי לדעת על רגינה. אז אחרי כמה התכתבויות ארוכות עם פאולה במייל וקריאת מסמכים שהיא תרגמה לי משוודית- יכולתי ליצור את דיוקן דמותה המרתקת והכה בודדה של רגינה מינץ. ואולי לחבר אותה שוב לבתה- לילי.

רגינה מינץ

רגינה מינץ, נולדה ב-24.4.1909 בשם רגינה פרושובסקה בקילצה, פולין. היא היתה בת לשני רופאים. אחרי התיכון, למדה מוזיקה ושירה. כך הפכה למורה למוזיקה בבית ספר, ולימים היתה לזמרת אופרה מפורסמת. היא נישאה למהנדס בשם ארנולד מינץ וב-1935 נולדה להם בת- לילי.

עם פרוץ המלחמה, ארנולד ורגינה ניסו לברוח מקילצה עם משפחתם הקטנה- אך לא הספיקו.

במשך השנים בגטו קילצה, רגינה איבדה את כל משפחתה, כולם כולל כולם. מצבה הנפשי התדרדר מאוד והיא נהפכה לדכאונית ואפאטית. בתה לילי, אשר העריצה אותה, היתה צריכה לטפל בה. להאכיל אותה, לקלח אותה, לדאוג למשק הבית וכל זאת- לפני שמלאו לה שבע שנות חיים.

לאחר סגירת גטו קילצה במאי 1943, שם הופרדו מבתם לילי, נשלחו ארנולד ורגינה לאושוויץ. באושוויץ נפרדו דרכיהם. רגינה מעולם לא ידעה מה עלה בגורלם של בעלה ובתה.

אחרי שנה באושוויץ, היא נשלחה למחנה אחר בפולין, ומשם- באביב 1945- שוחררה על ידי הצלב האדום. זה כל מה שידוע על חוויותיה של רגינה מהמלחמה.

מיד לאחר המלחמה, התחילו לפעול ה-"אוטובוסים הלבנים"- אוטובוסים מיוחדים של הצלב האדום שהעבירו אסירים ממדינות סקנדינביה חזרה לארצותיהם. חלק קטן מהשבויים שהעבירו- היו פולנים. רגינה היתה ביניהם.

היא הועברה במצב נפשי גרוע ביותר למחנה פליטים בשבדיה, ומשם- לבית חולים לחולי נפש.

ממסמכים רשמיים מהארכיון השבדי, אני מגלה שהיתה לה חברה נוספת שדאגה לה בזמן ששהתה במחנה הפליטים מיד לאחר המלחמה. יש תיעוד אותנטי של תכתובת ממאי 1946 מאותה חברה בשם ססיליה סקורקה, הכותבת לאחראי/ת מחנה הפליטים- מאי לינדה. בתכתובת, ססיליה ניסתה ליצור קשר עם רגינה וביקשה שישמיעו לה מוזיקה. "אולי זה יעורר אותה", היא כותבת. במכתב ששלח לה חזרה אותו אחראי/ת, מאי לינדה, כתוב שברגע שהשמיעו מוזיקה במחנה, היא "כאילו התעוררה מחלום". כתוצאה מהשמעות תכופות של מוזיקה במחנה, היא היתה הרבה יותר ערנית ביומיום- שינוי גדול מאחר ורוב ימיה במחנה היתה אפטית לחלוטין. במהלך שהותה במחנה היא אפילו נשלחה למשפחה שבדית פעמיים בשבוע, לנגן בפסנתר ולשיר להם.

היא נותרה בשבדיה כל חייה, ללא משפחה ועם מעט מאוד חברים- הוריה של פאולה, האישה שכתבה לי, היו ביניהם.

רופא שטיפל ברגינה, קישר אותה עם הוריה של פאולה מתוך תקווה כי הקשר יטיב עמה- ואכן כך היה. רגינה קיבלה עבודה באותו מפעל כמו אמה של פאולה, וכך התהדק הקשר ביניהן. רגינה לא הצליחה להתמיד בעבודה, עקב מצבה הנפשי.

גם כשהפסיקה לעבוד במפעל, הוריה של פאולה שמרו על קשר אדוק עם רגינה וביקרו אותה לעיתים תכופות בבית החולים הפסיכיאטרי- לעיתים בלוויתה של פאולה, שהיתה אז ילדה קטנה. פעמים רבות הם טיילו איתה בפארק או בעיר.

פאולה זוכרת אותה כאישה עצובה מאוד. היא מספרת שהתקשתה לתקשר עם רגינה, כיוון שהתעקשה לדבר בפולנית- על אף שכבר למדה את השפה השוודית. עם זאת, היא היתה אישה יפה, עם נוכחות מרשימה שסובבה את כל המבטים אליה. היא תמיד התאפרה, חבשה כובע אופנתי על שיערה הבהיר, לבשה חליפה מהודרת ונעלה נעלי עקב.

עם השנים, הוריה של פאולה התקשו להתמיד בביקורים, כיוון שרגינה נהייתה יותר ויותר מדוכאת. בשלב מסוים הם כבר לא ידעו יותר מה להגיד לה, היא היתה רק בוהה בחלל במבט ריק, או ממלמלת לעצמה. היא היתה נוטה לדבר תכופות על כמה מפורסמת היא היתה ושצריך לטפל בה כמו שמטפלים באמנית. הם ידעו שהיו לרגינה בעל ובת, אך מעבר לזה לא ידעו דבר, כיוון שהיא בשום אופן לא דיברה על מה שעבר עליה במלחמה. הוריה של פאולה ניסו לברר מה קרה לקרובי משפחתה, אך לא מצאו שום מידע נוסף.

עברו שנים, בית החולים נסגר ורגינה קיבלה דירה משלה. בשלב זה, הקשר עם הוריה של פאולה כבר ניתק.

רגינה הלכה לעולמה באוגוסט 1980. רק כחודש לאחר מותה, היא נקברה בבית עלמין נוצרי, ללא הלוויה, ללא מצבה וכנראה ללא איש שיתאבל עליה. פאולה ומשפחתה גילו על דבר מותה רק זמן רב לאחר מכן.

מתיעודים אלו ומשיחותיי עם פאולה, אני יכולה לראות את רגינה, אפילו ברור משאני רואה את בתה לילי. אישה שעברו עליה חיים קשים מאוד, לעיתים קרובות בלתי נסבלים. אישה אשר סבלה רבות ממחלתה ואיבדה את כל משפחתה. אישה אשר מעולם לא שיתפה איש בחוויותיה מהמלחמה.

עם כל זאת ואולי בזכות- אישה יפיפייה ומרשימה, עקשנית, שיודעת מה היא רוצה. מוזיקאית מוכשרת עד יומה האחרון, אשר רגעי החסד היחידים בחייה הושגו בזכות המוזיקה וחבריה המסורים, אשר גילו אכפתיות אמיתית כלפיה.

סוף דבר/ נקודות למחשבה

אולי אלה רוחן של לילי ושל רגינה שירדו לכאן, כדי שנעזור להן לעשות סדר בחיים שלהן. הרי רגינה מעולם לא דמיינה שתמות לבד, כחולה סכיזופרנית, ולא כזמרת אופרה בעלת שם בינלאומי. היא מעולם לא ידעה מה עלה בגורלה של בתה.

כעת, ניתנת לנו הזדמנות לאחד אותן, אם לא בחייהן- במותן. אם ובת שאפשר לספר את סיפור חייהן כטרגדיה אחת גדולה. ואפשר גם לראות אישה מרתקת וילדה אמיצה, שנלחמו בכל הכוחות שהיו להן (והיו לה לא מעט) על הזכות להיות מי שהן.

רבים שואלים אותי, "למה זה כל כך חשוב לך? איך הגעת לחקור על משפחה אנונימית מהשואה, כאילו הם משפחה שלך?"

במשך שנים, התשובה שלי הסתכמה בהנצחה. נתתי חיים לילדה אשר היתה עולם ומלואו. סיפרתי את סיפורה, שנכנס ללבבות של רבים כל כך.

רק ההנצחה לבדה, היא סיבה מספקת לזכור.

האומנם?

בשנים האחרונות, כשהאירועים ההיסטוריים מתרחקים מאיתנו ונותר רק הזיכרון, אני שואלת את עצמי- מה אני רוצה לזכור? מה משמעות הזיכרון, מעבר להנצחה?

אני חושבת שהדבר המשמעותי ביותר שניתן ללמוד מהסיפור כולו, הוא לא החיים שהיו ללילי. אלא החיים שהיו יכולים להיות לה.

מצליחים לדמיין את החיים שהיו יכולים להיות ללילי? או לאמא שלה, אם לילי היתה נשארת בחיים? כמה דברים היו יכולים להשתנות בסיפורים שלהן.

אילו רק מישהו אחד היה לוקח אחריות. אם רק שוטר אחד היה מעלים עין. אם רק היה מישהו שיעזור. אם רק...

אם רק נביט סביבנו ונושיט עזרה למי שצריך אותה- תארו לעצמכם כמה שונה יהיה העולם.

בואו נזכור לעזור.

--------------------------------------------------------------------------------

העומד מן הצד/ יגאל שחר

כֵּיצַד יָכֹלְתָּ לַעֲצֹם אֶת עֵינֵיךָ

עַל יְצוּעַךָ דּוּמָם,

לְהֵישִׁיר מַבָּט בְּעֵינֵי יְלָדֶיךָ

כְּאִלּוּ הַדְּבָרִים לֹא קָרוּ מֵעוֹלָם.

לוּ פָּקַחְתָּ עֵינַיִם, לוּ זָקַפְתָּ הַגֵּב.

לוּ נִתְגַּלָּה בְּךָ קָרְטוֹב חֲרָדָה,

לוּ הָיִיתָ כֶּבֶשׁ יוֹתֵר מִזְּאֵב

יָכֹלְתָּ לְפָחוֹת לְעוֹרֵר אַהֲדָה.

לוּ שְׁנָתְךָ נָדְדָה בַּלֵּילוֹת,

לוּ עָשִׂיתָ רַק זֹאת.

יָכְלוּ הַדְּבָרִים לִהְיוֹת אַחֶרֶת

יָכְלוּ וְאֵינָם.

הַבֶּט בַּתְּהוֹם רְאֵה הַשַּׁלְהֶבֶת

הַבֵן בִּינָתָם.

יָד מִקְרֶה אוֹ גּוֹרָל,

שֶׁנִּגְזָר בָּרָקִיעַ גְּמוּלוֹ,

אוֹ זָדוֹן מְטוֹרָף כְּזָר,

בְּחֶשְׁכָת לֵילוֹ.

כָּל יוֹם שֶׁעוֹבֵר רָצוּעַ וְזָב,

הָרוּחַ נוֹשְׂאוֹ

הַיּוֹם הַבָּא נוֹעָז מִקּוֹדְמוֹ

וּבָא בִּמְקוֹמוֹ.

יָכְלוּ הַדְּבָרִים לִהְיוֹת אַחֶרֶת,

יָכְלוּ וְאֵינָם.

לוּ הָיִיתָ נוֹקֵם לֵילוֹת עוֹפֶרֶת

וְאָמְנָם,

יָכְלוּ הַדְּבָרִים לִהְיוֹת אַחֶרֶת

מִשְּׁאֶלֶת הַלֵּב,

כִּשְׂדֵה קָמָה, כְּעַנְפֵי צַמֶּרֶת

שֶׁאוֹצְרִים אֶת הַכְּאֵב

--------------------------------------------------------------------------------

תודות

למשפחה שלי, על האהבה, האמונה והתמיכה תמיד
ליהודה ירון, על התמיכה, הסבלנות והאמונה בי
לצילה ליברמן ז"ל, שחלקה איתי פיסה משמעותית מסיפור חייה המדהים
לפאולה קודרן (Paula Kudrén) מסטוקהולם, שוודיה- שאיכשהו, נגד כל הסיכויים בעולם הזה, עזרה לרגינה להתחבר לסיפור של בתה לילי- 76 שנים אחרי שנפרדו לעד

הילדים שנרצחו בקילץ בלילה ה- 29.5.1943

לנדר מינה- 9

לקס שרינקה- 6

מינץ לילי- 7

מנדלבוים חוה- 5

ספיר מרצל- 3

פינמסר צשיה- 5

פראנצק- 14

פרושובסקי אירנה- 7

פרידמן יצחק- 5

ציפרוס ברוניק- 7

קלינברג דוד- 5

קלינברג חנה- 11

קרבל ג'יזלה- 1 ורבע

רוזנצוויג ג'יזלה- 5

רוזנצוויג יאנושיק- 6

רייטר זושיה- 7

רכט מנחם- 5

איזנברג לולק- 5

אלקס לאה- 11

בוגאיר פרד- 5

בורנשטין מנחם- 12

בורנשטין חנה- 10

ברקוביץ' מנוס- 7

גולדבלום אהרן- 1.5

גולדבלום יאשיהו-7

גולדברג זולה- 2

גורביץ' זיגמונט- 3

גרוסברג פולה- 10

גרויברד שרינקה- 5

גרינברג זאב- 4

גרינברג יוסף- 7

הופמן אניה- 8

ווינברג פליוש- 2

וולד ליפרנט קרול- 1.5

זויברמן פימוש- 1.5

זילברשטין דורה- 12

זילברשטין מיליושה- 5

חמילנצקי ישראל- 3

חמילינצקי רוזיה- 4

חרסון מיאטק- 2

יזוויצקי אסתר- 13

יזוויצקי חנה- 9

יזוויצקי שמואל- 10

כתריאלביץ' רישיה- 8

לדרמן שרינקה- 4

יהי זכרם ברוך

האנדרטה שבבית העלמין בקילץ

הקבר האמיתי של הילדים